כשאת מחליטה שאת מתגרשת, הכל משתנה.
אם יש לך ילדים, הקושי עצום ומשתק.
באותה שניה קטנטנה וסופית,
שאת מבינה שזה באמת קורה,
את מרגישה איך כל הדם נוזל לך מהראש עד כפות הרגליים ובחזרה.
בחרת והחלטת עבור הילדים שלך,
מבלי שהביעו את דעתם.
זו עובדה שצריך להשלים איתה לנצח,
וזה קשה מאוד כאמא.
גם אם את בטוחה בדרך שלך,
גם אם את מאמינה שאמא טובה היא אמא שטוב לה,
גם אם מסביב כולם יודעים שאת צודקת,
גם אם מצאת זוגיות מושלמת והבית שלך מלא אור, אושר וחיוכים אינסופיים,
לילדים שיודעים מה זה
גירושין וחיים בשני בתים,
זה בכלל לא משנה.
זה גם לא מעניין אותם שטוב לך ואת מאושרת,
ופועל יוצא מכך הוא שהם מאושרים,
ולא - הם ממש לא אגואיסטים.
הם פשוט ילדים...
הם רוצים שאמא ואבא יחיו יחד,
ולא משנה כמה טוב להם בחייהם החדשים,
זו תהיה משאלת ליבם בכל מחיר.
זה מרגיש כמו סטירת לחי מצלצלת ומהדהדת,
כשילד מתבגר אומר לך,
שהוא מאושר מאוד וטוב לו,
אבל הוא לעולם לא יפסיק לקוות.
לקח לי שנים לקבל את זה שזוהי זכותו המלאה,
לבחור שלא להעלב,
להשאיר אותו תמיד מחוץ לסכסוך,
לזכור שבחרתי נכון,
לסלוח לעצמי ולא לשפוט אותו,
לגדל אותו לפי הערכים שאני מאמינה בהם,
ולקוות שיום אחד כשיהיה הורה בעצמו,
הוא יבין.