בת 32, נשואה 10 חודשים,
הוא רוצה ילד, אני לא , כרגע...
משהו בי תמיד פחד מלהביא ילדים לעולם..
מצד אחד כמהה מצד שני לא.
אני מאוד מפחדת להתחייב לזוגיות הזו עם ילד, הרי אם נתגרש הילד ומערכת היחסים ישארו.
יש לנו בעיות...
סקס , בעיקר...
שוכבים אחת לחודשיים , אפילו שלושה, וכשהוא קורה, הוא לא מטריף, אין תשוקה, אין זיקוקים, סתמי... אמרנו אחרי שכנועים של שנתיים ומאבקים מצידי שניגש לטיפול מיני , עדיין לא עשינו זאת.
(לא הומו, לא א-מיני)
מאוד שונים, בדעות, בתפיסות, באמונות.
היה לנו ריב עצום, על נושא הילדים והעתיד,
בו בין היתר הוא התנה את הסקס בהתנהגות שלי, זה היה שוקינג, "איך יבוא לי לשכב איתך עם ההתנהגות שלך" ההתנהגות שלי היא בעצם הסיבה לאותן מריבות גדולות שלנו.
כשאנחנו רבים, הוא משתמש בכל השיחות שלנו, כנגדי, בקשיים שלי, בפחדים שלי, בעבודה שלי, בחברות שלי, באהבות, במשפחה בכל מה שרע ופשוט מטיח בפניי ברמה שגורמת לי לשנוא אותו,
לא משנה כמה הסברתי או איך הסברתי שזה לא יכול להימשך , זה לא עוזר, שלא נדבר על הטונים וצעקות שבהם הכל נאמר, ברמה שאני שואלת את עצמי איך אפשר להביא ילד שכשקשה אני מקבלת את כל השיט לפרצוף?
איך אני יכולה לסמוך על אדם כזה שבמקום לרצות לפתור את הבעיות שלנו מטאטא הכל מתחת לשטיח? או מטיח בפניי את כל מה שרע בי ואז משלים איתי כאילו כלום?
הסברתי לו שילד מגיע עם אחריות עצומה שכרגע עם הבעיות שלנו היא בלתי אפשרית, כלכלית, זוגית, מבחינתו "יהיה בסדר" תגובה שמבחינתי גורמת לי עוד יותר לא לסמוך עליו.
בא לי לברוח! מצד אחד ולתקן מצד שני!
אני מבולבלת והלב שלי מתפוצץ!
יש בי המון חסרים בקשר הזה... שאולי כבר אבוד.
אני לא יודעת אם הפחד מלהתגרש ולהיות לבד ולהתמודד, גורם לי להישאר ולא האהבה.
מרגישה שנתתי מעצמי, התפשרתי, וויתרתי כל כך הרבה...