התחיל בזה שהיית לנו מערכת יחסים טובה עד שהבן שלנו נולד מאז הכל פשוט לא טוב.
בשנה האחרונה בעלי ואני רבים כמעט כל שבוע וריב, יותר נכון ברוגז יכול להימשך גם שבוע ויותר.
הבעיה היא כזאת, שאני חזרתי לעבודה אחרי הלידה פרחתי. הכרתי חברים יצאתי מדי פעם עם חברות ונהניתי ללכת לעבוד כל בוקר אחרי תקופה ארוכה שהייתי בבית ובעלי היה עובד המון שעות והיה לרוב בא הביתה אחרי שהכל מתוקתק. גם יוצא עם חברים ונוסע לחול ואני בבית לבד. פירגנתי תמיד ואף פעם לא עצרתי אותו.
תמיד היה מתלונן שאני חופרת לו לחזור הביתה כי אין לי חברות ויכול להיות פשוט הרגשתי מאוד בודדה.
שהתחלתי לעבוד נפתחו לי העיניים והבנתי שאני לא חייבת להיות לבד כל הזמן וגם לי מגיע והוא הרגיש מוזנח.
אנחנו רבים בגלל הכל וכלום כל הזמן. אין כמעט שבוע שעובר חלק בינינו.
הריבים שלנו נהיים יותר ויותר מלוכלכים ואני מוצאת את עצמי המון לבד כי הוא הולך לחברים או לשחק פוקר עד שעות המאוחרות של הלילה. גם שרואה אותי בוכה כבר נהיה אדיש ופשוט מתעלם או אומר לי "מה אתה בוכה שוב".
אין לי עם לדבר כי באמת שאין לי וגם אם אני רוצה לדבר איתו הוא מתעצבן מכל דבר ואני מרגישה שאני הולכת על ביצים לידו. מריבות קשות שנהפכו לדיבורים על גירושין משני הצדדים ותאמת נמאס לי מהכל. נמאס לי מללכת לישון לבד להתמודד לבד עם הילד ובעיקר לחיות לבד. כאילו אנחנו שותים לדירה ולא מעבר.
לפני כמה חודשים קרה משהו שאני מצטערת עליו אבל מרגישה שזה גם קצת העיר אותי (בבקשה אל תשפטו).
בגדתי בו וזה הייתי אהבה מדהימה עם כל מה שהיה חסר לי ויותר.
ברור לי שהרבה יגידו שזה הפרי האסור אז זה יותר מושך אבל האמת שהרגשתי אליו משהו אמיתי והוא אליי. מציינת שהוא גרוש לא שזה עושה המצב ליותר טוב אבל עדיין.
לאחר כמה חודשים הפסקנו עם זה כי זה באמת נהיה קשה והרגשתי שאני עומדת להתמוטט נפשית מכל הצדדים.
אמרתי שאני אקח את עצמי בידיים וינסה הכל בשביל לתקן את המצב עם בעלי כולל טיפול זוגי אבל זה פשוט לא עובד. בעיקר מהצד שלו. מרגישה שנעלם לו מה שהיה לא משנה כמה יגיד שהוא אוהב כי הוא לא מראה. גם שאנחנו שוכבים אני לא מרגישה כלום.
לפני שבועיים ורבנו ושנינו הסכמנו שנתגרש.