לאור המצב בישראל ועל מנת לאפשר לך להמשיך ולקבל שירות משפטי מעולה, תוך שמירה על בריאותך ועל בריאות הציבור, משרד גוטמן צברי מפעיל שירות דיגיטלי אישי ומתקדם.
מהיום ניתן לנהל פגישת וידיאו עם עורך דין ממשרדנו, להתייעץ ולקבל תשובות - מבלי לצאת מהבית!
אני נשואה בשנית פלוס 4 ילדים. ילד 1 הוא מנישואיי הראשונים, כיום בן 9. ושלושת הילדים המשותפים שלנו בגילאי: 3, 2, ושמונה חודשים. הילד מנישואיי הראשונים עם הפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות המכונה בשם המקצועי ADHD.
אפרט לגבי הבעיות שלו: תזוזתי מאוד, כל משפט יכול להגיד מספר פעמים, כמעט ולא נותן לדבר עם שאר בני הבית, צועק לעיתים, כעסן, לא מקשיב שמדברים איתו, חוצפן. ובמילים אחרות ילד שההוצאת אנרגיה עליו היא כמו על 10 ילדים.
כמובן שהילד שלי מטופל ע"י צוות מקצועי, ובקרוב מאוד תרופתית. אך אני יודעת בתוך ליבי שכל טיפול שאתן לילד לא יעזור כאשר אין לו אבא ואמא והוא מרגיש מקופח (כל מה שההורים שלי נותנים לו, זה לא יהיה אמא, ילד רוצה את אמא שלו, במיוחד שהוא יודע ששאר אחיו גרים איתי, גם הייסורי מצפון איתם אני חיה, זה משהו שמעליי).
הילד לומד במסגרת רגילה אך עם קשיים מרובים. כמובן לאחר שהילד חיי עם אחיו בבית (שהיה לנו רק ילד 1 משותף) הדבר גרם לבעיות רבות בתוך המערכת, מריבות אין סוף ובלאגן גדול עם בעלי, החלטתי שלפני שאני עוד רגע מתגרשת ( בגלל שלא ידעתי מה לשעות וגם ראיתי שגם בעלי רק מקשה עליי עם הסיפור) עדיף שיגור אצל סבתא וסבא ( אמא ואבא שלי) עד שאולי יהיה נס עם הטיפולים ויהיה רגיעה אצלו.
חשוב לי לציין שאני בעצמי הלכתי לפסיכולוגית ( כי לא פשוט לא לחיות עם הילד שלך !!! עם כמה שקשה איתו ) וזאת בעקבות שיש לי עוד ילדים קטנים ואם אני יתגרש, גם הם יהרסו !! אחרת הייתי מתגרשת וודאי רק בשביל הילד. וככה המצב נמשך 4 שנים, שהילד גר וחי אצל הסבתא, ורואה אותי ואת אחיו כמה שאפשר. ( מרחק נסיעה של 10 דקות בתוך העיר) .
החלק העיקרי הוא שהבעל מאז ומעולם לא קיבל את הילד בשום צורה- בגלל הקשיים שהוא "מביא" איתו. הוא לא מסוגל להתמודד איתו. הבעל הוא רגוע באופי באופן כללי, ולא מסוגל שיכנס "חוסר שקט" לחייו ( יש לציין שהוא בן 43, עשר שנים יותר גדול ממני ) ואני אומרת את זה בלשון המעטה שתבינו. מבחינתו לגור עם ילד כזה עדיף למות. ( זה משבש לו את האיזון בגוף והורס לו את השלווה ) הוא הגיע לרמת דחק מהילד (קשה לו לשמוע את שמו וכמובן שקשה לו לראות אותו אפילו סתם באירוע או במשפחה, הוא אומר לו "שלום" בכוח בעל כורחו- כן זה המצב שלו !
מבחינתו זה ילד שיכול להרוס את ילדינו המשותפים שבגלל ההפרעת קשב וריכוז שלו ,שהוא לא רגוע . אני זהיתי כבר מזמן את הדוחק שיש לבעלי מהילד שלי, לא פעם התווכחנו בנושא ולא פעם הנושא עלה על סרטון, ואף הבעל עזב את הבית ופתחתי הליכי גירושין, אך בגלל שיש לנו עוד ילדים בתמונה לאחר פרק זמן הסתדרנו בשבילהם. הלב שלי יוצא לילד הזה, הגעתי למצב שאני לא יכולה יותר, אני בוכה ביום ובלילה, חושבת עליו.
השיא היה שבימים האחרונים היה לילד יומולדת ובספונטניות ובתמימות התקשרתי לבעלי ואמרתי לו שאני ישמח שנחגוג לו יומולדת בביתנו, אפילו שעה, רק משפחה, לשמח אותו, לפחות שירגיש את המשפחה שלו הפרטית חוגגת לו, בלי יותר מידי השקעה כלכלית, העיקר הכוונה והזיכרון שיהיה לילד, הסברתי לו בנוסף שזה המינימום שאפשר לעשות לילד שלא חיי בבית עם אמא, אז הבעל לא עף על זה בכלל, ואמר ( אני מצוטטת) " אני מסיים את העבודה בשעה 20:00 בערב, תתחילי, ואני כבר יבוא...". (חשוב לי להדגיש שהבעל יכול לצאת מהעבודה בשעות מוקדמות יותר ולהשלים את השעות ביום אחר, והוא עושה את זה הרבה כאשר יש לו עניינים חשובים.)
אחר כך אמר בסדר, את יכולה לעשות לו ואני יבוא אחר כך, "התחלתי מאוחר את העבודה ואני לא יכול לצאת לפני." לאחר השיחה איתו, בגלל שלא ציפיתי למשהו מיוחד ממנו בהתחלה לא כאב לי, אבל אחרי כמה דקות בדיוק התפרק לי הלב, אמרתי לעצמי, איך אפשר להגיב ככה ?!! בזלזול כזה ?! פעם ב- 10 שנים אני חוגגת לו וזו התשובה?! ( יש לציין שהבת שלו חוגגת כל שנה והוא מבקש ממני כל שנה שאני יבוא לרשל"צ ( היכו שהיא גרה ) ושהיא תשמח שאני יבוא ואני עם הלב הרחמן שלי מגיעה וקונה לה מתנה. אז איפה הלב ?! זה אכזריות!
הילדה שלו חיה עם אמא שלה, ולעיתים אצל הסבתא , כאשר האמא עסוקה או יוצאת עם בעלה, אך כאשר אני "נוגעת" בבת שלו מבחינת הסבר שאם כך היה לו לבת שלו, שכך היו זורקים אותה...והיה לו את אותו מקרה..אז הוא "סותם" לי את הפה, שהבת שלו משהו אח ושאני לא ידבר על הבת שלו...ושום דבר לא מזיז אותו מבחינת ההרגשה לילד שלי.
שורה תחתונה: לא יכולתי יותר לאחר המקרה האחרון בנוגע ליומולדת, זה רק פתח לי את העיניין וזה ממש "הקש ששבר את גב הגמל" ביקשתי ממנו לעזוב את הבית לא לפני שהדגשתי בפני שהוא אכזרי. , עצרנו טיפול זוגי באמצע ( ללא קשר רק לילד , ענייני בינו לבינה) , כי אני לא יכולה יותר להכאיב לילד שלי, עם כל הכבוד, הילד גדול ומבין והנזק יכול להיות גדול אצלו, הרבה מעבר לבעיה עצמה , שלא נדבר על העבר הקשה שהוא יסחוב בחייו , ויש לו כבר נזק מזה אני מאמינה, הוא לעיתים "מתפרק" אצלי בבית ואומר את מה שהוא מרגיש בבכי ( ילד רגיש מאוד) ובתוך המילים הוא שאנחנו זורקים אותו והוא מרגיש שהוא לא חלק מהמשפחה.
החלטתי להתגרש!
למרות הקושי שיש לי עוד 3 ילדים משותפים ממנו. עברתי טלטלות כבדות בנוגע לילד הזה, מבחינת הילד עצמו קודם, מבחינת בית הספר, משפחתית ( האחים שלי כעסו עליי בתחילת הנישואין), חברתית וכמובן נפשית. החלטתי שזהו, הבעל מעצמו לא יקבל על עצמו לגדל אותו וודאי, והבעיות של הילד יכולות להחמיר, אז הכאב גדול אין מה להגיד, בגלל שאר הילדים שהם ממש קטנים אבל לא נותר לי ברירה.
ברור שאם לא היו לי ילדים ממנו , זה ברור שהייתי מתגרשת בגלל הנושא הזה. החלטתי שהילד יחזור לגור איתי עם אחיו, יהיה קשה , יהיה לי עזרה , אבל הילד אולי יתקדם, אולי מבחינה ריגשית הוא יתעצם ויבין שאם אמא עושה כזה מהלך בשבילו אז הוא יבין כמה שהוא חשוב בחיי מקווה שיהיה בסדר, יצאתי להליכי גירושין, שמחתי ששיתפתי אתכן והוצאתי מליבי, אשמח לשמוע את דעתכם.
