פורום גירושין ודיני משפחה

ערב טוב

אפרט בעילום שם את הסיפור המורכב שאני חייה בתוכו.

הכרתי את בעלי כשהייתי בת 20 והוא היה בן 24 . לימים התחתנו ,במהלך 14 שנות הנישואין עברנו הרבה - טיפולי פוריות שלקחו 7 שנים מתוך כל התקופה שהיינו יחד. חשוב לי לומר שהוא תמיד היה תומך, מקשיב, עוזר - עבודות הבית רובם היו עליו (כנראה גם חלק מהטעות שלי שהפלתי עליו הרבה) היו תקופות שאני עבדתי והוא למד התקדם בתחום שלו ,והיו תקופות שאני טופלתי במרפאה לפוריות והוא עבד. הרגיש לי שהכל בסדר.
עד לפני שנתיים שהחלטנו להביא עוד ילד לעולם (יש לנו 3 ילדים עכשיו) . לקח לי גם הפעם שנתיים לקבל טיפולים ,הייתי כרגיל עצבנית,מודאגת ,חסרת סבלנות וכואבת על כל אי הצלחה.
נקלטתי והפלתי... ואז נקלטתי שוב ,כאשר הייתי בערך בשבוע 10 להריון הוא החליט שהוא טס עם חבר שלו לחו"ל שהוא צריך לנוח. נשארתי עם הילדים , אצל אמא שלי. היא טיפלה בי ,לא הייתי מצליחה לקום מהמיטה,הרגשתי לא טוב ובנוסף הייתי מתוסכלת ,רבנו בטלפון ,אמרתי לו הרבה דברים רעים- אבל לא התכוונתי ,בגלל המצב שעברתי הייתי עצבנית וכאב לי שבחגים הוא עזב אותי וטס .
אחרי שחזר היחסים לא היו אותם יחסים (בהמשך הוא סיפר שהוא בגד בחו"ל וזה היה חד פעמי) .
בחודש הרביעי להריון התרחקנו עוד יותר ,הרגשתי שקורה משהו ,אבל אני הייתי בבית בשביל הילדים ,לא הרגשתי טוב ובקושי יכולתי לזוז או לדבר ובטח שלא לבדוק מה קורה איתו.
הבנתי שאני חייבת לעשות משהו בזמן ההריון ובחרתי לעזור למשפחות קשות יום ,או פשוט כאלה שצריכים אותי ,כנראה בלב שלי רציתי להיות מוערכת ,או שלמישהו יהיה אכפת ממני כמו שלי אכפת.
וכך הכרתי את מי שכמעט שברה לי את המשפחה -
יום אחד הכרתי אישה בסוף שנות ה20 שלה ,נשואה +1 .
היא הגיעה אלי והיתה לוקחת ממני דברים עבור המשפחה שלה. יום אחד ביקשתי ממנו להסיע אותה לבית ,היה יום שישי והאוטובוסים כבר הפסיקו לנסוע. הוא לקח אותה ובאותו יום חזר לאחר 3 שעות ,הייתי בחודש חמישי ,לא חשדתי בכלום.
וכך עם ההריון שגדל,הלכנו והתרחקנו ,נולד הילד והמשכנו להתרחק ,הוא לא היה מוכן להתקרב אליו יותר מדי, היה מתעקב בעבודה ,נוסע לפגישות.
היתה לי הרגשה שקורה משהו ,אך לא יכולתי לבדוק ,הייתי כולי בשביל הילדים.
אפילו בזמן הלידה לא אמר שאוהב אותי. למרות ששאלתי וניסיתי לקבל חיבוק ,הרגשתי בדידות מוחלטת.
יום אחד באפריל (עברה שנה) קרה משהו מוזר ,הוא הגיע הביתה עצבני ,נכנס לחדר והתחיל לבכות ,צרח את נשמתו. האשים אותי בכל דבר אפשרי.
הלכתי חיבקתי ,ניסיתי להרגיע -כאשר אני מאשימה את עצמי בכל דבר אפשרי ,ולא מבינה מה עשיתי. הרי אני כל היום בבית ,עם הילדים .
ללא חופשה,ללא מנוחה ,שנים על גבי שנים.
ואז הוא אמר שהוא הולך , שבוע לא היה בבית ,הייתי לבד עם 3 קטנים. עייפה ,סחוטה רגשית ופיזית.
למרות זאת החלטתי שאני רוצה לשמור על המשפחה שלי וניסיתמ לדבר ולדובב אותו - הדבר היחיד ששמעתי שאני אשמה בהכל.
שהוא תמיד עבד,טיפל בבית ,טיפל בי -הכל הוא.
הסכמתי. אישרתי הכל רק שיחזור ,אני כנראה אשמה במה שקרה.
עבר עוד חודש ,והוא נרגע ,התחיל להגיע הביתה ,יום אחד השאיר את המחשב דלוק ושם היה כתוב כל מה שחשדתי בו .
זה כאב כמו אלפי סכינים בלב.
החל מחודש רביעי הוא היה עם הבחורה שעזרתי לה ולמשפחתה לשרוד כשהיה להם קשה. הם הפכו לזוג בכל המובנים, תמך בה כלכלית (כאשר אמר לי שיש לנו בעיה כלכלית וביקשתי עזרה מההורים) היה בניהם רומן לכל דבר ,כולל הכל.
היא עזבה את בעלה והוא תכנן לעזוב אותי ,נשבע שהוא אוהב אותה. והיא אמרה שהיא אוהבת אותו.
עד שבמאי קרה בינהם משהו ,היא החליטה לזרוק אותו בדרך הכי קשה ,היא הפסיקה איתו בפתאומיות את הקשר ,ניתקה והחליפה מספר וחזרה לבעלה.
בזמן שהייתי בהריון היא דרשה שיכניס אותה להריון והוא לא היה מעוניין בעוד ילדים - וזו היתה חלק מהסיבות לריבים שלהם.
היא הכירה אותי יחסית טוב ,היתה מגיעה לקחת אוכל ומוצרים למשפחה שלה ,לא תארתי לעצמי שבזמן שאני עוזרת לה, היא ובעלי יחד.
אחרי שזרקה אותו ,ומצאתי את ההתכתבות ששם סופר על כל מה שהיה במהלך השנה שהייתי בהריון ואחרי לידה ,יזמתי שיחה. הוא הודה בכל. זה כאב כל כך.
האשמו כלפי היו קשות -את עם הילדים ,עייפה,השמנת ,אין לך זמן בשבילי ,את לא מטפלת בי אלא רק בילדים ועוד ועוד...
היא יפה,מטופחת .
ניסיתי להסביר ,שאני רק ילדתי שזה ישתנה ,הילדים גדלים,אין לי זמן לעצמי.

זה לא עזר, הוא דרש הכל ועכשיו.

החלטתי שאני יציל את המשפחה שלי ,דיברנו ודיברנו ובנתיים עבר עוד חודש ואנחנו יחד.

רק שאני כואבת כל כך.

אני סופגת, מקשיבה לכאב שלו (הוא עדיין כואב שהיא עזבה ), מטפלת בו ,עושה את המקסימום שיהיה לו טוב ומנסה לשקם את מערכת היחסים. והיא עדיין ברקע במחשבות שלו.

זה הסיפור שלי... מחפשת תובנות