סטיה מכלל חלוקת הרכוש השוויונית - אימתי?

המחוקק לא פירט מהן אותן נסיבות מיוחדות שמצדיקות את השימוש בחריג זה. לפיכך שיקול הדעת בעניין זה הותווה במסגרת פסיקת בתי המשפט.

זו קבעה כי יש להשתמש בחריג זה באופן זהיר, נדיר ומושכל.

בנוסף, יש להשתמש בחריג רק כאשר קיימות נסיבות מיוחדות אשר מצדיקות את הפגיעה המהותית בזכויותיו הקנייניות של בן הזוג שיקבל את החלק הקטן יותר ברכוש במסגרת איזון המשאבים.

באופן כללי, ניתן להגדיר נסיבות אלו כנסיבות אשר מצדיקות להעדיף שוויוניות בחלוקה על פני חלוקה שווה.

שני בני הזוג הגישו בתחילה בקשה לאישור הסכם גירושין שנערך ביניהם, אולם במסגרת הדיון לאישור ההסכם סירב הבעל לאשר את ההסכם וחזר בו ממנו.

לאחר מכן הוא הגיש תביעת גירושין כנגד האשה וכרך בה גם תביעה לחלוקת רכוש, במסגרתה ביקש הבעל לאזן את הזכויות הרכושיות בינו לבין אשתו בצורה שיוויונית.

בית הדין מינה רו"ח לצורך הערכת הזכויות הרכושיות של בני הזוג.

מחוות דעתו של רוה"ח עלה כי במהלך חיי הנישואין, רק האשה צברה זכויות רכושיות בעוד הבעל לא צבר זכויות כאלו.

עוד עלה כי ההוצאות למימון כלכלת הבית מומנו רק מחשבון הבנק של האשה וכי בוצעו הפקדות חודשיות בסך אלפי ש"ח.

הבעל ביקש לאזן את הזכויות הרכושיות הללו בינו לבין אשתו בטענה לפיה גם הוא תרם את חלקו למאמץ המשפחתי הכלכלי.

האשה התנגדה לכך בטענה לפיה הוא לא תרם דבר למאמץ המשפחתי הכלכלי, על כן יש להפעיל את סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון ולאזן את הזכויות ביניהם שלא באופן שוויוני.

לפיכך, השאלה העובדתית העיקרית עליה נחלקו הצדדים הייתה האם ועד כמה הבעל אכן תרם את חלקו למאמץ המשפחתי הכלכלי.

הבעל טען כי הוא ואשתו חיו חיי שיתוף באופן מלא, על כן יש לאזן את כלל הזכויות שנצברו במהלך החיים המשותפים באופן שווה בהתאם לחוק יחסי ממון.

לדבריו, גם הוא וגם האשה עבדו במהלך חייהם המשותפים, כל אחד תרם את חלקו לתא המשפחתי.

בעוד האישה עבדה בעבודה מסודרת הוא עבד בעבודות מזדמנות, כאשר חלק מהכנסותיו דווח וחלק לא דווח, אבל שימש בכל מקרה לכלכלת הבית.

האשה הכחישה את כל טענות הבעל וטענה כי היא זו שמימנה לבדה ובאופן מלא את כל הוצאות הבית, כאשר לטענתה הבעל מעולם לא שילם עבור הוצאות הבית או נתן לה כספים.

לדבריה, במהלך חיי הנישואין שלהם היא אף גילתה שהבעל מכור לסמים, אלכוהוליסט, סובל מבעיות נפשיות, ניהל בית בושת ואף נכלא בכלא לתקופת מה.

בנוסף לכך, הבעל גם היה חייב חובות רבים אותם היא פרעה בעצמה (גם באמצעות נטילת הלוואות) וזאת מחשש שיינקטו הליכים גם נגדה.

קראו בהרחבה: איך מחלקים נכסי קריירה ומוניטין

מנגד נקבע כי הבעל הרוויח בממוצע פחות מאלף ₪ בחודש, מתוכם הוא בכל זאת נתן לאשה כ-400-500 ₪ מדי חודש, לצורך מימון הוצאות הבית.

בהתאם לכך נקבע שהבעל לא השתתף ותרם תרומה משמעותית למאמץ הכלכלי של התא המשפחתי וכי למעשה, הבעל חי על חשבון אשתו בכל תקופת נישואיהם והיא זו שמימנה אותו.

עוד קבע בית הדין כי במקרה דנן מוצדק להפעיל את החריג לכלל החלוקה השוויונית, הגם שעקרונית יש להפעילו רק במקרים נדירים.

ההיגיון שעומד בבסיסו של חוק יחסי ממון ואשר קובע שיש לחלק את הנכסים בצורה שוויונית מבוסס על ההנחה של מאמץ משותף.

כלומר, לכל אחד מבני זוג מגיעה מחצית מן הרכוש הכולל של המשפחה מאחר שכל אחד מבני הזוג תרם את חלקו לצבירת הרכוש, בין אם הוא עבד במשק הבית ובין אם הוא עבד מחוצה לו.

קראו בהרחבה: מהי הלכת חלוקת השיתוף

אחת מאמות המידה המרכזיות להפעלת סעיף 8(2) לחוק נוגעת למילוי החובות של בני הזוג במסגרת המשפחתית ומתחשבת במאמץ המשותף לצבירת הנכסים.

במיוחד נלקח בחשבון מילוי חובותיהם הכלכליות והתחשבות בפער משמעותי בין מאמצי הזוג למען המשפחה.

במידה והסתבר כי אחד מהצדדים לא עמד במבחן המאמץ המשותף, מהווה הדבר סיבה נכונה להפעלת סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון ולסטייה מהקביעה הגורפת לחלוקה שוויונית.

מאחר שבמקרה דנן הבעל לא תרם תרומה משמעותית למאמץ הכלכלי של בני הזוג ולמעשה חי על חשבון האשה, אזי מוצדק לסטות מהחלוקה השוויונית.

יחד עם זאת, על פי הפסיקה לא מקובל לשלול לחלוטין את הזכויות שנצברו במהלך חיי הנישואין, זאת אף לגבי צד שלא תרם למאמץ המשותף.

לפיכך, בסופו של דבר קבע בית הדין כי על האשה להעביר 20% מהפרש שווי הזכויות שבינה לבין הבעל.