חוק אומנה לילדים: תחולה רטרואקטיבית על משפחות קרובים

יחד עם זאת, סעיף 38 של החוק קובע בעיקרו שכאשר הוחלט לבצע השמה של ילד במשפחת אומנה, יש לתת עדיפות ככל הניתן לאומנת קרובים קרי, לקרובי משפחתו של הילד שמתאימים לגדלו, כך שהם ישמשו כמשפחת האומנה שלו.

סעיף 38(א) לחוק קובע כי: "קבע הגורם המוסמך כי טובתו של הילד מחייבת את השמתו במשפחת אומנה לפי חוק זה, יש לנקוט מאמצים ככל האפשר לאיתור קרובי משפחה בגירים שבאפשרותם לשמש אומנים בעבורו; לעניין זה, "קרוב משפחה" – אח, אחות, סב, סבתא, דוד או דודה".

סעיף 38(ב) קובע שבמידה ונמצא קרוב משפחה שמבקש לגדל את הילד בביתו ואותו קרוב משפחה גם נמצא כמתאים לשמש כאומן לפי החוק והגורם המוסמך קבע כי אומנה כאמור היא לטובת הילד, אזי ישמשו קרוב המשפחה ומשפחתו כמשפחת אומנה לילד.

במסגרת הליך תנ"ז 44810-02-16 שרותי הרווחה של עיריית נתניה נ' פלונית אשר התנהל בפני בית המשפט לנוער בנתניה, נדונה השאלה האם החוק החדש חל באופן רטרואקטיבי, על משפחות ששימשו בפועל כמשפחות אומנה של הילד וזאת עוד לפני כניסת החוק לתוקף.

תיק זה עסק בילדה בת 5 שנים שלמעשה גדלה מיום לידתה בבית סבתה ובן זוגה, מאחר והוריה אינם מסוגלים לטפל בה ואף לא עשו כן מעולם. לאורך השנים, הסבים מטפלים כראוי בילדה ודואגים לכל צרכיה.

ביום 5.6.2016 הוכרה הילדה כנזקקת וניתן בעניינה צו משמורת, כשמקום חסותה נקבע בבית הסבים.

כאמור, חצי שנה לאחר מכן, ביום 6.12.2016, נכנס לתוקף חוק אומנה לילדים, שמחייב הכרה בקרובים המגדלים קטין כמשפחת אומנה, באופן לפיו גם קרובי משפחה שמגדלים בפועל ילד עדיין צריכים לעבור הליך רשמי להכרה כמשפחת אומנה.

בהתאם לכך הופנו הסבים על ידי שירותי האומנה לבדיקת התאמתם לשמש כמשפחת אומנה עבור הילדה. אולם, מהדיווחים שהתקבלו עלה כי הליך הבדיקה והאבחון לאומנת קרובים לא צלח, לאור חוסר שיתוף פעולה מצד הסבים והתנגדותם הנחרצת להכרה בהם כמשפחת אומנה.

לדברי סבתה של הילדה, היא אינה מעוניינת שתיבדק על ידי מי מהעמותה ויורו לה כיצד עליה להתנהל. כתוצאה מכך, לא הושלם תהליך בדיקת המשפחה על ידי עמותת האומנה ובהמשך לכך הוגשה התביעה נגד הסבים.

במסגרת הדיון שהתקיים במסגרת הליך התביעה בבית המשפט, הסבים חזרו על התנגדותם להכרה בהם כמשפחת אומנה וגם טענו שחוק האומנה אינו חל עליהם באופן רטרואקטיבי, מאחר שהילדה נמצאת אצלם מיום היוולדה, בעוד החוק נכנס לתוקף לאחר מכן.

בית המשפט ציין בתחילה שחוק האומנה הנו חוק חדש ועל כן אין עדיין מספיק פסיקה פרשנית על הוראותיו.

יחד עם זאת, יש לדחות את טענת העדר התחולה הרטרואקטיבית של החוק וזאת לאור הוראות המעבר של החוק הקבועות בסעיף 92(א) לחוק, אשר מסדירות באופן מפורש מצבים בהם שהו קטינים במשפחות קרובים ואשר לא הוכרו כמשפחה אומנת ערב פרסומו של חוק זה.

סעיף זה קובע ללמעשה שהחוק חל באופן רטרואקטיבי גם על קרובי משפחה שגידלו ילדים לפני כניסת החוק לתוקף, כך שגם עליהם לבקש רשיון אומנה:

"הממונה על רישוי אומנה, בהתייעצות עם המפקח הארצי על האומנה, רשאי, לבקשת קרוב משפחה שהחזיק ילד בביתו ולא הוכר כמשפחה אומנת ערב פרסומו של חוק זה, לתת לקרוב המשפחה כאמור רישיון אומנה לתקופה שלא תעלה על 18 חודשים מיום התחילה (בסעיף זה – תקופת המעבר), גם אם לא עמד בכל התנאים המנויים בחוק זה, ובלבד שהבקשה הוגשה בתוך שישה חודשים מיום התחילה, ולא מתקיים במבקש התנאי שבסעיף 24(ב); תמה תקופת המעבר, יהיה רשאי הממונה על רישוי אומנה להאריך, בדרך האמורה, רישיון לקרוב משפחה כאמור רק לגבי ילד שמלאו לו 14 שנים ושהה בבית קרוב המשפחה כאמור במשך 30 חודשים לפחות, אם מצא כי הדבר נדרש לטובת הילד ומחמת נסיבות הקשורות בילד".

בנוסף, פרק ט' לחוק האומנה קובע הוראות משלימות להסדר המוצע ובהן הוראות לעניין איסור על אדם להחזיק ילד בביתו אם אינו הורהו או אפוטרופוס חוקי שלו, אלא בהתקיים התנאים הקבועים בחוק ובכלל זה החלטת הגורם המוסמך, שבענייננו הנו בית המשפט, על השמת הילד אצל אותו אדם קרוב, כאמור בסעיף 64 לחוק.

מטרת חוק האומנה היא לעגן את זכויותיהם של הקטינים המצויים באומנה וכן את חובת המדינה להבטיח את טובתם ואת זכויותיהם וזאת בהתאם לאמנה בדבר זכויות הילד, 1989 אשר נכנסה לתוקף לגבי מדינת ישראל ביום 2.11.1991.

בהתאם לסעיף 3 לאמנה, בכל הפעולות הנוגעות לילדים תהא טובת הילד שיקול ראשון במעלה. לחשיבות עקרון זה ניתן ביטוי אף בסעיף 4(א) לחוק האומנה, שם נכתב כי: "בכל פעולה המתבצעת לגבי ילד לפי חוק זה או החלטה המתקבלת בעניינו תהיה טובת הילד שיקול מכריע..."

עקרון טובת הילד מכריע גם בכל הקשור למקום גידולו של קטין. בהתאם לכך, נקבע בסעיף 3(א) לחוק האומנה כי: "זכותו הטבעית של ילד לגדול בבית הוריו, ואם הוצא ממנו – לחזור אליו, אלא במקרים שבהם טובת הילד מחייבת את גידולו מחוץ לבית הוריו, ובכפוף לכל דין".

במקרה דנן, אין ספק שקיימת זכות טבעית ובסיסית להוריה של הילדה לגדלה, כשם שכל הורה זכאי לגדל את ילדו על פי ערכיו וראות עיניו.

זכות זו כמובן כפופה לטובתה של הילדה, שאין ספק שהיא כאמור, להמשיך להיות בחזקת הסבים. עם זאת, למרות רצונם העז של הסבים לשמש כמשמורנים הבלעדיים על הילדה, הרי שזכות טבעית ובסיסית זו אינה נתונה להם גם במקביל, בשל היותם הסבים שלה.

אין כל קונסטצלציה חוקית להמשך הישארות הילדה בחזקתם של הסבים ללא כל ליווי של שירותי הרווחה וכן ללא הכרת הרשויות במשיבים כמשפחת אומנה.

שכן, הסבים לא פנו לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה להכיר בהם כאפוטרופוסים, הליך שיתכן ויאיין את עילת הנזקקות בסעיף 2(1) לחוק 26 הנוער (טיפול והשגחה), תש"ן- 1960, לפיה קטין יוגדר כנזקק במידה ו-"לא נמצא אחראי עליו" וזאת במידה ומדובר היום בעילת נזקקות יחידה. מובן שגם לאחר הסדרת האפוטרופסות, עת ימצא אחראי על הקטין, יתכן ויתקיימו עילות נזקקות נוספות, ועל כן יש לבחון את הנסיבות לאורך ציר זמן.

בסיכומו של דבר, לאחר שבית המשפט שקל את מכלול ההיבטים המשפטיים ובראש ובראשונה את טובת הילדה, הוא החליט לדחות בשלב זה את עתירת הסבים, כל עוד המצב המשפטי לא עוגן בהחלטה שיפוטית של בית המשפט לענייני משפחה.

אין ספק שקיים חשש ממשי שלילדה ייגרם נזק נפשי משמעותי אם תנותק ממשפחתה, אולם, עם זאת, הסבים מתקשים לשתף פעולה עם מנגנון הפיקוח של שירותי האומנה.

בהתאם לדין הנוהג, שקיפות ושיתוף פעולה מהווים מנגנון פיקוחי ומקצוע, אשר נועד בראש ובראשונה להיטיב עם הילדה, ועם המשפחה המטפלת בה וכן למסור לבית המשפט תמונה מהימנה בכל הנוגע למצבה של הילדה.

לפיכך, אם ימצא אחראי חוקי על הילדה, ובהינתן שכיום זוהי העילה היחידה לנזקקות שלה, ראוי לפעול במישור זה ללא דיחוי על מנת שהילדה לא תיפגע. במידה וישתנו הנסיבות כל צד רשאי בכל עת לפנות בבקשה לקיום דיון.