איך מפרשים הסכם גירושין בעת הצורך?

עם מתן האישור להסכם הגירושין נפרדים בני הזוג ויוצאים לדרכם החדשה, תוך שהם מחוייבים בכיבוד הוראות ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין.

יחד עם זאת, ולמרות נסיבותיו המיוחדות של הסכם זה, עדיין יתכנו מצבים בעתיד בהם הצדדים יחלקו על האופן לפיו יש לפרש את ההסכם. ניסיון החיים מלמד אותנו כי לעיתים, גם שנים לאחר החתימה על ההסכם, מתגלעים חילוקי דעות באשר לכתוב, שאז נדרשים הצדדים למתן פרשנות ובחלק מהמקרים, שאלת הפרשנות מועברת לפתחו של בית המשפט.

לפיכך נשאלת השאלה כיצד יפרש בית המשפט הסכם גירושין שאושר כדין במקרה של התגלעות מחלוקת בין בני הזוג לגבי אופן פרשנותו ויישומו.

אין חולק כי הסכם גירושין הינו הסכם לכל דבר ועניין, ועל כן יש לפרשו בהתאם לדיני החוזים.

הסעיף הרלוונטי בעניין זה הינו סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, אשר קובע כיצד יש לפרש את ההסכם על מנת ללמוד ממנו על אומד דעתם של הצדדים, דהיינו, כוונת הצדדים לגבי מהות ומטרת ההסכם.

ברם, בעניין זה יש לשים לב כי נוסח סעיף זה עבר תיקון אשר נכנס לתוקף ביום 17.1.2011.

הנוסח הקודם של סעיף 25 (א) לחוק החוזים קבע כי: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות".

לעומת זאת, נוסחו החדש של סעיף 25 (א) לחוק החוזים קובע כיום כי: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כדי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

עמדת בית המשפט בעניין פרשנות הסכמי גירושין

במסגרת הליך ע"א 3894/11 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום, נקבע כי הסכמי גירושין אשר נערכו לפני מועד כניסת תיקון סעיף 25(א) לתוקף, יפורשו לפי נוסחו הקודם של סעיף זה, ואילו הסכמי גירושין אשר נערכו לאחר מועד זה יפורשו לפי נוסחו החדש של סעיף זה.

אולם הלכה למעשה, יובהר כי אין הבדל מהותי בין שני נוסחים אלו. שכן, ביהמ"ש העליון פסק כי הנוסח החדש של סעיף 25 (א) לחוק החוזים, אימץ למעשה את האופן לפיו פירשה הפסיקה את הנוסח הקודם של סעיף זה, וזאת כפי שיבואר להלן.

כאמור, הנוסח הקודם של סעיף 25 (א) לחוק החוזים קבע כי: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות".

לכאורה, הנוסח הקודם של סעיף 25(א) קבע שיטת פרשנות דו-שלבית, לגבי האופן לפיו יש לעמוד על אומד דעת הצדדים: בתחילה יש לנסות לפרש את ההסכם לפי לשון החוזה ורק אם הדבר אינו ניתן, יש לפרשו על פי הנסיבות החיצוניות להסכם.

אולם במסגרת הליך ע"א 4628/93 מ.י. נ' אפרופים שיכון וייזום בע"מ קבע ביהמ"ש העליון כי המדובר למעשה בשיטת פרשנות חד שלבית, ולפיה יש לעמוד על אומד דעת הצדדים באמצעות בחינה מקבילה הן של לשון החוזה והן של הנסיבות החיצוניות לו.

הלכת אפרופים נתקלה בביקורת עזה לפיה היא עלולה להביא לפרשנות חוזה שהינה שונה ממילותיו המפורשות. אולם במסגרת הליך במסגרת הליך ע"א 2533/01 ארגון מגדלי ירקות - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל אושרה הלכה זו.

יחד עם זאת, ביהמ"ש העליון הבהיר כי למרות המעבר לשיטה פרשנית חד שלבית, עדיין נותר ללשון החוזה מקום מרכזי וחשוב בתהליך הפרשנות לצורך איתור אומד דעתם הסובייקטיבית של הצדדים לחוזה.

במסגרת הליך דנ"א 2045/01 ארגון מגדלי ירקות – אגודה החקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל נקבע כי המטרה הראשונה בפרשנות חוזה הינה לאתר את כוונת הצדדים הסובייקטיבית, ורק במידה והדבר אינו אפשרי, בית המשפט רשאי לבחון את התכלית האובייקטיבית מאחוריו.

עוד נקבע כי לשון החוזה עדיין מחזיקה במשקל מרכזי וחשוב בהליך הפרשנות וכי: "קיימת חזקה שלפיה פרשנות נכונה של חוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה הרגילה והטבעית של הכתוב".

במסגרת הליך בע"מ 5141/09 פלונית נ' פלוני אשר ניתן בשנת 2010 לפני שתיקון סעיף 25(א) נכנס לתוקף, מתווה כב' השופט דנציגר את כללי פרשנות הסכם גירושין.

לדבריו, במידה ולשון החוזה ברורה דיה, חזקה עליה שהיא משקפת את אומד דעת הצדדים. לפיכך, יש להעניק ללשון החוזה משקל מכריע בפרשנותו.

כלומר, יש לתת לחוזה את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו, ואין צורך ללכת מעבר ללשון החוזה. עוד נקבע כי לשון החוזה קובעת את גבולות תכלית החוזה, כאשר הפרשנות חייבת לקבל אחיזה בטקסט עצמו, וגבול הפרשנות במשפט הוא גבול הטקסט.

כב' השופט דנציגר מדגיש כי כאשר לשון החוזה מצביעה בברור על כוונת הצדדים, אין צורך ללכת מעבר לה, מאחר ואין זה תפקידו של ביהמ"ש ליצור עבור הצדדים חוזה סביר יותר מזה שהם יצרו.

כך גם נפסק במסגרת ע"א 8239/06 אברון נ' פלדה אשר קבע כי:

"עלינו להישמר ככל הניתן מלקרוא לתוך החוזה תניות חדשות תוך כדי התהליך הפרשני שמא נימצא כותבים עבור הצדדים חוזה חדש שהם מעולם לא כרתו ושאליו מעולם לא התכוונו ולכן, על בתי המשפט להימנע מליצור 'תחושה' או 'אווירה' שלפיה אף חוזה אינו ברור, הכל פתוח, וכל תוצאה ניתנת להשגה באמצעות פרשנות"... אין זה תפקידו של בית המשפט ליצור עבור הצדדים חוזה סביר יותר מזה שהם יצרו לעצמם. הבחינה האובייקטיבית תעשה רק כאשר איתור כוונתם המשותפת הסובייקטיבית של הצדדים אינו אפשרי".

כאמור, בשנת 2011 תוקן סעיף 25 (א) לחוק החוזים, באופן לפיו הוא קובע כיום כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כדי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

במסגרת הליך רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, קבע ביהמ"ש העליון כי במסגרת תיקון סעיף 25(א) אימץ המחוקק למעשה את הלכת אפרופים, בדבר השיטה החד שלבית.

בהתאם לכך נקבע כי: "...חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית ניתנת לסתירה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב".

במסגרת הליך תמ"ש (חיפה) 41459-02-10 ,15264-03-13 א.ב. נ' א.צ.ב. נדון הסכם גירושין אשר נכנס לתוקף לפני שתוקן סעיף 25 (א) אולם, פסק הדין עצמו ניתן לאחר שתוקן סעיף זה.

בין הצדדים התעוררה מחלוקת בין היתר לגבי האופן לפיו יש לפרש את סעיף 13 להסכם, אשר התייחס לחברה שהוחזקה בבעלות משותפת של שני בני הזוג. החברה עצמה החזיקה בבעלות על חנות.

סעיף זה קבע כי החברה תישאר בבעלות שניהם עד למועד מסויים, וכי לאחר מכן האשה תעביר לבעל את חלקה במניות החברה בתמורה לשקל אחד.

בתביעתה, טענה האשה כי החברה החזיקה גם בכספים, מהם מגיעים לה מחצית. הבעל טען כי כל נכסי החברה כללו רק את החנות. במהלך ניהול התיק הוכיח כי בתמורה לקבלת מניותיה של האישה בחברה, הוא שילם לה 50,000$ אשר משקפים את שווי מחצית החנות.

ביהמ"ש קבע שפרשנותו מילולית של הסעיף השנוי במחלוקת מתייחסת רק להחזקה בחברה ולהעברת הבעלות בחברה כנגד הסכום המצוין במפורש בסך של 1 ש"ח.

ההסכם אינו מציין כי התובעת זכאית לזכויות נוספות או קבלת כספים או רווחים עד למועד ההעברה. לעומת זאת, כאשר הצדדים רצו לציין העברת כספים או רווחים הם עשו זאת במפורש במסגרת ההסכם, ואילו בעניין זה נמנעו מלעשות כן.

עוד קבע ביהמ"ש על סמך נסיבותיו החיצוניות של ההסכם כי ככל שהייתה חלוקה של כספים נזילים בין בני הזוג, היא נעשתה לפני חתימת ההסכם, בזמן החיים המשותפים של הצדדים. לפיכך קבע ביהמ"ש כי הן לשון ההסכם והן נסיבותיו החיצוניות של ההסכם תומכים בטענת הבעל, וקיבל את עמדתו.

שאלות? לחצו כאן לפניה וקבלת ייעוץ משפטי מהיר!