טענת מיאוס כעילה לגירושין

גם במסגרת תיק הרבני 1022071-5 צויין כי הטעם לקבלת טענת המאיסות כעילת גירושין נובע מכך שאין המדובר בהחלטה שכלית, אלא המדובר בהחלטה, שבסיסה בתת מודע, הנובעת ממאיסה נפשית, שאי אפשר להתעלם או להתגבר עליה ושבגינה איננה יכולה להמשיך לחיות עמו.

כלומר הנימוק להיותה של עילת המיאוס עילה עצמאית לגירושין נובע מכך שאין המדובר בהחלטה שכלית, כי אם בתחושה נפשית של מאיסות, תיעוב וגועל, אשר בכל מקרה לא ניתן להתגבר עליה באופן שכלתני ורציונאלי.

יובהר כי הדברים שלעיל מיוחסים אמנם לטענת מיאוס שהעלתה באישה כלפי בעלה, אולם מובן שכוחם יפה גם במקרה ההפוך, במקרה שהבעל הוא שמעלה את טענת המאיסות כלפי האישה.

עם זאת יודגש כי טענת המיאוס איננה מצטמצמת רק למאיסות מקיום יחסים אינטימיים בין בני הזוג.

כלומר, טענת המיאוס איננה צריכה להתבטא דווקא בסלידה ואי יכולת נפשית מצד אחד מבני הזוג לחיות חיי אישות עם השני, אלא די בכך שהוא מואס בחייהם המשותפים וזאת משלל סיבות ומצבים וביניהם הסיבות והמצבים הבאים:

• כאשר אחד מבני הזוג נוקט באלימות כלפי בן הזוג השני, שהינה פיזית ו/או נפשית ו/או מילולית.
• כאשר אחד מבני הזוג רוצה לפנות לייעוץ זוגי משותף והשני מסרב לכך.
• כאשר אחד מבני הזוג חדל מלשמור מצוות.
• כאשר הבעל אינו נוהג כשורה בענייני ממונות או כאשר האישה חוששת שהבעל יכלה כל ממונה.
• כאשר הבעל כופה על האישה קיום יחסים בזמן נידתה.
• כאשר הבעל תשוש כח ואינו מסוגל לקיים יחסים.

כמו כן, אין לקבל טענת מאיסות אלא אם כן המדובר באמתלא מבוררת קרי, סיבה ברורה לחלוטין ומוכחת לעין כל.

במידה ולא נראית סיבה ברורה לטענת מאיסות של האישה, אזי האישה נחשבת כמורדת ומפסידה את מזונותיה וכתובתה. אבל אם היא מוכיחה קיומה של אמתלה ברורה וסיבה אמיתית להיותה מואסת בו ומפני מה היא קצה בחייהם המשותפים, אין היא נחשבת כמורדת ואין היא מפסידה את מזונות האישה וכתובתה.

במידה והוכחה טענת המיאוס, יש הטוענים כי ניתן בגינה לכפות גירושין ולחייב מתן גט על בן הזוג שכנגדו הועלתה טענת המיאוס, או שלכל הפחות לא ניתן לחייב בשלום בית את בן הזוג שהעלה את טענת המיאוס.

במסגרת התיק הרבני 962276-5 נדון מקרה בו הבעל עמד על רצונו בגירושין ואילו האישה טענה כי היא מבקשת שלום בית.

בית הדין קבע כי גם האישה הסכימה מלכתחילה לפירוד והשלימה איתו היא עדיין רשאית לשוב בה מכך, לטעון אהבתי את אישי ולבקש לשוב ולנסות לשקם את ביתה מהריסותיו.

זו מטרת הכתובה, לחזק את הבית, ולעודד את בני הזוג להתמודד עם המכשולים הנקרים לעיתים בדרכם המשותפת ולהתגבר עליהם, וזו מטרת ההמלכות וההכרזות במורדת, לגרום לה לשוב מדרכה הרעה אל חיק בעלה, לשמר את כותלי ביתה ולרפדם באהבה ואחווה שלום ורעות עליהם נכון בית ישראל.

עם זאת, בית הדין הרבני גם ציין כי רדיפתו אחר השלום אסור לה שתמנע ממנו לברר את הדין ועומק ההלכה בהתאם לנסיבות המקרה שעומד בפניו.

בנסיבות אותו תיק טען הבעל כי תביעת האישה לשלום בית אינה כנה, מאחר שהאישה היא שהגישה מלכתחילה תביעת גירושין כנגדו, גרמה לעיכוב יציאתו מהארץ ואף להורדתו מהמטוס עליו עלה על מנת להמריא עם בני משפחתו.

אם לא די בכך, היא אף הגישה לאחר מכן נגדו תביעה לפירוק שיתוף והכל מתוך טקטיקה משפטית כוחנית. עוד טען הבעל כי הוא מואס באישה בשל מעשים אלו.

בית הדין הרבני קבע כי הדיסוננס בין מעשיה של האישה לדיבורה לפיו היא חפצה בשלום בית אכן זועק לשמיים, אולם הוא מוכן לקבל את דבריה לפיהם היא לא ירדה לסוף משמעותם של הצעדים המשפטיים שננקטו בשמה, ושכל רצונה הכן והאמיתי הינו בשלום בית.

יחד עם זאת, גם אם תביעתה של האישה לשלום בית תתקבל ככנה, הרי אין זה אומר שהבעל אינו רשאי לטעון כי מעשים שכאלה מצד אשתו פגעו ופוגעים בו עד כדי תחושת מאיסות קשה, בפרט שמדובר במצב בו התרגשו על ראשו מאבקים משפטיים מרים שהוא מעולם לא התנסה, וייתכן שהוא מעולם אף לא העלה על דעתו שהוא יצטרך להתנסות בהם.

בהתאם לכך דחה בית הדין הרבני את תביעת שלום הבית של האישה, וקרא לה לראות את המציאות נכוחה ולהתגרש מבעלה בצורה מוסכמת, מושכלת ומכובדת.

שאלות? לחצו כאן לפניה וקבלת ייעוץ משפטי מהיר!