מה משמעותה האמיתית של כתובה חתומה לפי ההלכה?

• חובות הבעל כלפי אשתו במהלך הנישואים, ואשר כוללות, בין היתר, את החובה לכבד את אשתו, לדאוג למזונותיה ולחיות עמה חיי אישות.
• התחייבותו הכספית של הבעל לתשלום דמי הכתובה בעת סיום הנישואים, במקרה שהיא תגורש על ידו או תתאלמן ממנו. זכות האלמנה מעוגנת גם במסגרת סעיף 104 לחוק הירושה, אשר מבטיח את המגיע לאלמנה מכתובתה.

מטרות הכתובה

הכתובה נולדה בימי קדם, בטרם הונהג חרם דרבנו גרשום, במהלכם היה הבעל רשאי לפי דין תורה לגרש את אשתו בעל כורחה ובניגוד לרצונה.

בנוסף, חלוקת התפקידים המסורתית המקובלת אז בין בני הזוג היתה שהבעל אחראי לפרנסת המשפחה, בעוד האישה אחראית לניהול משק הבית והטיפול בילדים, מבלי שהייתה לה יכולת השתכרות משלה. כתוצאה מכך האישה הייתה עלולה לצאת מהנישואים ללא כל ביטחון כלכלי.

לפיכך הכתובה נועדה לממש שתי מטרות: הן לשמש ככלי מרתיע כלפי הבעל, על מנת שלא יקל בעיניו לגרש את אשתו והן על מנת להבטיח את בטחונה הכלכלי של האשה בעת סיום הנישואים במקרה של גירושין.

מרכיבי דמי הכתובה

דמי הכתובה מורכבים משלושה סוגי חיובים שונים כמפורט להלן:

• עיקר הכתובה, הנו הסכום המינימאלי שעל הבעל לשלם לאשה כאשר הנישואין יבואו לסיומם עקב גירושין או פטירת הבעל. הסכום המינימאלי שנקבע בגמרא בעניין זה הינו מאתיים זוזים.
• תוספת כתובה, הנה סכום גבוה יותר מהסכום המינימלי של עיקר הכתובה, שהבעל רשאי לרשום בכתובה במידה והוא חפץ בכך מרצונו החופשי. שכן, מאחר והסכום המינימאלי של עיקר הכתובה אינו מספיק כדי לקיים את מטרת הכתובה, מקובל שהחתן מוסיף תוספת כתובה, אשר סכומה נקבע לפי שיקול דעתו. דין תוספת כתובה הוא כדין עיקר כתובה, כך שבעת סיום הנישואים על הבעל לשלמה ביחד עם עיקר הכתובה.
• הנדוניה, הינה סכום הערכת שווי הרכוש שהביאה עמה האשה לנישואין. נכסים אלו נחלקים לשני סוגים: נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל. נכסי מלוג הינם נכסים שנשארים רכוש האשה גם במהלך הנישואים, אלא שלבעל יש זכות להנות מפירותיהם, קרי, הרווחים שנובעים מהם. לפיכך, הבעל איננו מקבל עליהם אחריות במהלך הנישואים במידה ונגרם להם נזק כלשהו, או במידה והם אבדו או נגנבו. בעת סיום הנישואים, נכסים אלו חוזרים לאשה. נכסי צאן ברזל הינם נכסים שהופכים להיות רכוש הבעל ובאחריותו במהלך הנישואים, כך שיש לו ממילא זכות להנות מפירותיהם. הבעל מקבל עליהם אחריות מלאה במידה והם ניזוקו, אבדו או נגנבו. בעת סיום הנישואים על הבעל להחזיר לאשה את שווי הנכסים הללו, וזאת כפי שהיה שוויים בשעת הנישואין.

תביעת הכתובה

סמכות השיפוט הייחודית לדון בתביעת כתובה של אישה במסגרת הליך גירושין הנה של בית הדין הרבני. ככלל, לבית הדין הרבני ישנה סמכות יחודית לדון בענייני נישואין וגירושין כאמור בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים.

על פי הפסיקה, המונח ענייני נישואין וגירושין זכה לפירוש רחב, אשר כולל את מכלול הזכויות והחובות הנובעות ממעמד הנישואים, ולרבות הכתובה. בנוסף, גם סעיף 13(א) לחוק יחסי ממון, תשל"ג-1973 קובע כי חוק זה אינו בא לשנות מסמכות שיפוטם של בתי הדין הדתיים.

עם יצויין כי בעקבות שינויי העיתים המשמעותיים שאירעו מאז ימי קדם, במהלכם נולדה הכתובה, מקובל לומר כיום שהכתובה איבדה את עיקר חשיבותה כמסמך משפטי.

בעקבות חרם דרבנו גרשום נאסר על הבעל לגרש את אשתו שרירותית ובניגוד לרצונה, מה גם שלרוב הגירושים מתבצעים בהסכמתה, אם לא ביוזמתה. כמו כן, הגירושים בדרך כלל כרוכים בהסדר כספי בין בני הזוג שמייתר את הכתובה. כתוצאה מכך רק לעתים נדירות תובעת האישה את כתובתה במסגרת הליך הגירושים.

לעומת זאת הסמכות לדון בתביעת כתובה מטעם אלמנה, נתונה לבית המשפט לענייני משפחה במסגרת ההליכים לפי חוק הירושה, וזאת אלא אם כן הצדדים הסכימו בכתב לסמכות בית הדין הרבני.

מבחינת הדין המהותי, מאחר ומקורו של מסמך הכתובה הנו בדין היהודי אזי בענייני כתובה יחילו הן בית הדין הרבני והן בית המשפט לענייני משפחה את הדין היהודי.

ההתייחסות השיפוטית לסכום כתובה מופרז

לא פעם הסכומים הנקובים בכתובה הנם סכומים מופרזים ומוגזמים ביותר.

במקרה כזה, נוהגים בתי הדין הרבניים שדנים בתביעות כתובה מכל גירושין שלא לחייב את הבעל בסכומים אלו, ולהתייחס אליהם כאל סכומים שנכתבו ללא גמירות דעת אמיתית אלא רק מתוך מתן כבוד לאשה.

במסגרת הליך 1687-24-1 פלוני נ' פלונית שניתן ע"י ביה"ד הרבני בשנת 2007, נקבע כי הכתובה אמורה לפרנס את האשה במשך שנה.

לפיכך, כתובה בסך 120,000 ₪ המשקפת סכום חודשי של 10,000 שקל לחודש למשך שנה, מהווה פרנסה ראויה, בעוד שסכום כתובה מעל סכום זה הינו סכום מוגזם, ועל כן בית הדין רשאי להתערב ולהפחיתו.

כאשר בית הדין הרבני דן בתביעה בנושא חלוקת רכוש בין בני הזוג, הוא עדיין מצווה לעשות זאת לפי הדין האזרחי המעוגן בחוק יחסי ממון, בהתאם לסעיף 13(ב) לחוק זה, אשר קובע שבית הדין הרבני יפסוק בתביעות חלוקת רכוש לפי חוק יחסי ממון, אלא אם בני הזוג הסכימו להתדיין לפניו לפי הדין הדתי.

בהתאם לכך, גם על בית הדין הרבני לחלק את הרכוש המשותף בין בני הזוג על פי כלל החלוקה השוויונית. לפיכך, גישת בית הדין הרבני הנה שאין זה הוגן שהאשה תקבל בנוסף לחלקה ברכוש, גם את דמי כתובתה המופרזים.

בית הדין יבחן את סכום הכתובה לפי נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה, ולרבות היכולת הכלכלית של בני הזוג והיקף הנכסים שכל אחד מהם הכניס לרכוש המשותף.

בנוסף לכך, בית הדין הרבני רשאי לשלול את זכות האישה לכתובתה בשל עילות שונות, לרבות במקרה של בגידה או הכרזתה כמורדת עקב סירובה לקיים עמו יחסי מין.

מבחינת התייחסות בתי המשפט לענייני משפחה לתביעת כתובה מטעם האלמנה בעת הליכי הירושה, נקבע על ידי בית המשפט העליון במסגרת הליך בע"מ 9692/02 פלונית נ' פלוני, כי נקיטת סכום עתק בכתובה אין בה כדי להעיד בהכרח על היעדר גמירת דעת.

צריך לזכור כי החתן חותם על שטר הכתובה המוקרא לו ולמוזמנים במעמד החופה ובכך מעיד על גמירת דעת חיצונית.

לכן, גם אם הבעל בשיחות פרטיות ציין כי הוא רואה בכתובה התחייבות סימבולית בלבד וגם אם הוסדר הסכם ממון, אין בכך בהכרח כדי לפגוע בתוקף הכתובה.

קריאה נוספת:

שלילת דמי כתובה וחחלק בדירה שעברה בירושה מהאשה

הפר התחייבות לעבור בדיקת פוליגרף וישלם את מלוא סכום הכתובה!