קיום יחסים בזמן נידה יעלה לאישה בכתובה?

בית הדין האזורי קבע שאין עילה לחייב את האישה בגט.

הבעל ערער על החלטה זו בפני בית הדין הרבני הגדול, שקבע שבין הצדדים כבר נוצר קרע שאינו ניתן לאיחוי וגם האשה כבר הפנימה זאת, וכי למרות שנראה שהבעל הוא שגרם במעשיו לכישלון הנישואין, לא ניתן להנציח מצב זה של לא שלום ולא גירושין לנצח ולכן הערעור מתקבל, והאישה חייבת להתגרש, ואילו ההכרעה בנושא תשלום הכתובה תידון לאחר הגט.

בדין שהתקיים בעניין הכתובה, טען הבעל שלל טענות לפיהן אין האשה זכאית לכתובתה. בין היתר, טען הבעל שהאשה קיימה עמו יחסים בנידתה ובלשון ההלכה "שימשה עמו בנידתה" ולכן היא הפסידה את כתובתה.

לשם כך הסתייע הבעל ברמב"ם, אשר קבע שאשה שמקיימת יחסים עם בעלה בנידתה, מפסידה את כתובתה וזאת גם אם הבעל ידע והסכים לכך.

ברם, בית הדין הרבני דחה טענה זו, בקובעו שהבעל זכאי להשתמש בהלכת הרמב"ם רק אם מדובר בבעל שכעת רוצה לחיות עם אשתו בטהרה, אך היא מסרבת לכך.

ברם, בעל שרוצה לגרש את אשתו בלי לשלם את כתובתה ונתלה בכך ששימשה עמו בנידתה, כשלו עצמו כלל לא היה אכפת מאיסור זה, אינו יכול כעת להשתמש בטענה זו.

בית הדין הסביר וקבע כי ברור שהבעל משתמש בטענתו בחוסר כנות ובחוסר תום לב ורק בשביל להיפטר מהאשה ומבלי לשלם לה את כתובתה. במילים אחרות, מדובר בצביעות ומוסר כפול לשמו.

בנוסף, דחה בית הדין את יתר טענות הבעל לפיהן הוא פטור מלשלם לאשה את כתובתה, לרבות הטענות הבאות:

הטענה כי לאישה דין עוברת על דת, מאחר שהיא מתלבשת באופן חשוף ולא צנוע. בית הדין דחה גם טענה זו בנימוק לפיו הבעל זכאי להשתמש בה רק כשכוונתו אמיתית וכנה. כלומר, רק במידה שאכן חשוב לו שאשתו תקפיד על צניעות. אבל במידה והוא משתמש בטענה זו רק על מנת שהיא תפסיד את כתובתה, אין המדובר בטענה אמיתית ועל כן אין לקבלה.

הטענה לפיה 'רב מוסמך' הטעה אותו בכך שאמר לו שהכתובה איננה מסמך מחייב. ברם, בית הדין קבע שהאשה הכחישה את טענת הבעל, הבעל לא הביא כל ראיה לדבריו, וגם הרב המוסמך שאליו יוחסו הדברים לא טרח להופיע לעדות בבית הדין הרבני ולכן גם טענה זו נדחתה.

הטענה כי הצדדים מורדים זה בזה ולדעת רבנו ירוחם הפסידה האישה את תוספת הכתובה. בית הדין קבע שמכל התנהלות התיק בין הצדדים עלה שהאשה לא מרדה בבעלה ואף רצתה שלום בית, ולכן אין מקום לקבל טענה זו.

הטענה לשלילת 'כפל זכויות', מאחר שהבעל משלם מזונות גבוהים עבור הילד, ולכן אין האישה זכאית לכתובה. בית הדין ציין שהוא מעולם לא שמע טענה כזו ומוטב היה לה שלא תיטען.

הסיבה לכך הנה שחיוב מזונות הילדים הנו חיוב שעומד בפני עצמו ואשר מוטל על הבעל לפי דין תורה בדיוק כמו שמוטל עליו חיוב כתובה ואין לו כל קשר לכתובת האשה, שכן מדובר בחוב של הבעל כלפי ילדיו ואין לו קשר לאשה, הגם שהוא מועבר אליה מאחר שהיא זו שמטפלת בפועל בילדים.

בית הדין הוסיף וציין כי הכלל לגבי חיוב כתובה קובע כך:

• אם הבעל רוצה להתגרש מאשתו, אזי האשה זכאית לכתובה, אלא אם יוכיח הבעל שהתנהגות האישה אינה מאפשרת חיים משותפים.
• אם האישה מבקשת להתגרש, אזי היא אינה זכאית לכתובה, אלא אם היא תוכיח שהתנהגות הבעל אינה מאפשרת חיים משותפים.
• מכאן עולה שעל בית הדין לבחון ולברר מי מבני הזוג גרם לפירוד ולגירושין ובשל מי מהם לא היתה אפשרות לקיים חיים משותפים.

במקרה דנן, הבעל הוא שהגיש את תביעת הגירושין ועל כן עליו להוכיח שהתנהגותה של האישה לא אפשרה חיים משותפים.

מאידך, במקרה דנן לא רק שהבעל לא הוכיח שקיימת עילה לגירושין אלא הוא אף הודה שבגד באשה ובכך גרם לפירוק הבית, ועל כן הוא חייב בכתובת אשתו.

בהתאם לכך חוייב הבעל בכתובת אשתו במלואה, וזאת בסך של 54,000$ ובהתאם לשער היציג של הדולר ביום התשלום.

קראו עוד בנושא: ייבום וחליצה לפי ההלכה היהודית