חלוקת רכוש בהליך הגירושין

חלוקת רכוש באמצעות הסכם

אין חולק על כך שהדרך האופטימלית ביותר לחלוקת רכוש בעת הגירושין היא בהסכם ממון מקובל ומוסכם מראש על הצדדים. יש בכך חסכון משמעותי של הוצאות משפטיות, מתח ולחץ נפשי.

ההסכם צריך להיות בכתב. בני זוג יכולים לחתום על הסכם ממון בכל עת, בטרם נישאו, תוך כדי הנישואין, או כחלק מהסכם הגירושין.

חוק יחסי ממון תשל"ג 1973 קובע שאת ההסכם צריך לאשר בבית המשפט למשפחה או בבית הדין הרבני כדי שהוא יכנס לתוקף. בית המשפט בוחן את ההסכם עצמו, את ההסכמה החופשית של הצדדים והבנתם את תוכנו. שינוי ההסכם יהיה בכתב והוא טעון אישור של בית המשפט.

כאן המקום לציין שבעת חלוקת הרכוש, חשוב לדעת אם בן זוג לא הבריח נכסים. לפיכך, רצוי שבן הזוג יחתום על תצהיר שמפרט את הרכוש, אשר הופך לחלק בלתי נפרד מההסכם . במקרה כזה אפשר יהיה לתבוע בהמשך נכסים שהוסתרו או הוברחו.

חלוקת הרכוש על פי הדין

חלוקת הרכוש בין בני זוג שמתגרשים ולא חתמו על הסכם ממון, תעשה בכפוף למועד נישואיהם, על פי אחת מתוך האפשרויות הבאות:

בני זוג שנישאו לפני המועד 1.1.74 - תחול עליהם הלכת השיתוף, לפיה בני הזוג שותפים באופן שווה בכל הרכוש אשר נצבר על ידם במהלך שנות הנישואין.

בני זוג שנישאו אחרי המועד 1.1.74 - יחול עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973, ועל פיו תתבצע החלוקה של הרכוש. החוק קובע כי אם הצדדים לא חתמו על הסכם ממון, תהא חלוקת הרכוש ביניהם על פי הסדר של איזון משאבים כמפורט בחוק.

הלכת השיתוף

הלכת השיתוף היא הלכה שנקבעה בפסיקה שחלה על בני זוג שנישאו לפני המועד 1.1.74. הלכת השיתוף מגלמת משטר של שיתוף רכושי. ההלכה קובעת שרכוש שנצבר על ידי בן זוג במהלך החיים המשותפים שייך לשני הצדדים באופן שווה. כדי לשלול את השיתוף, הצד שטוען לכך צריך להוכיח שהנכס הוא על ידו לנישואין והוא לא התכוון לשיתוף בו.

על פי הלכת השיתוף, הצדדים יכולים לפרק את השיתוף בנכסים בכל עת במהלך נישואיהם. השיתוף חלק על כספים, נכסים גם עסקיים, זכויות וחובות, פיצויי פיטורין, קרן פנסיה וכולי.

כל הרכוש שנאסף במשך שנות הנישואין יחולק בין הצדדים באופן שווה ולא משנה על שם מי רשום הרכוש.

רכוש שהובא לנישואין או רכוש שהגיע כמתנה או ירושה יהיה שייך למי שקיבל אותו, אולם אפשרי שבמקרה של נישואין ארוכי שנים, יחול השיתוף גם על נכס שהיה בבעלות צד אחד לפני הנישואין.

על פי הלכת השיתוף, נכסי קריירה כמו מוניטין מהווה חלק מהרכוש המשותף לאור העובדה שרואים בצד אחד מבני הזוג כמי שתרם למשפחה, לגידול הילדים, ולאחזקת הבית ואפשר לבן זוגו להתקדם מקצועית.

הלכת השיתוף תוכח על ידי מאמץ משותף ואורח חיים תקין, אולם אם רוצים להוכיח שהלכת השיתוף לא התגבשה, יש להוכיח קרע בין בני הזוג או פירוק ופירוד של החיים המשותפים.

הסדר איזון משאבים

מדובר בהסדר שקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973. ההסדר קובע שעל בני זוג שנישאו אחרי המועד 1.1.74 יחול הסדר איזון משאבים בכל הנוגע לרכוש.

הסדר איזון משאבים הוא משטר רכושי אשר על פיו רק בפקיעת הנישואין בשל גירושין או מות בן הזוג - יקבל בן הזוג השני את החלק ברכוש המשותף.

על פי סעיף 5 לחוק יחסי ממון הנכסים של בני הזוג יחולקו שווה בשווה בין שניהם ללא קשר על שם מי נרשם הנכס, וזאת בחריגים שקבועים בחוק : נכסים שבן זוג הביא לנישואין, נכסים שקיבל בן זוג במתנה או בירושה במהלך תקופת הנישואין, גימלה שמקבל בן זוג מביטוח לאומי או פיצויים בגין נזקי גוף, ונכסים שהוסכם שלא יחולקו בין בני הזוג.

ובלשון החוק:

הזכות לאיזון בפקיעת הנשואין (תיקון מס' 4) תשס"ט-2008

5. (א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –

(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;

(תיקון מס' 1) תש"ן-1990

(2) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;

(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.

קריאה נוספת: תביעת הפרשי שכר כשהאשה לא עבדה לפני הגירושין

מועד החלוקה לפי הסדר איזון משאבים ועל פי הלכת השיתוף

חלוקת רכוש על פי הסדר של איזון משאבים תהא בעת פקיעת הנישואין כלומר בעת גירושין או בעת מותו של אחד מבני הזוג. עם זאת, על פי סעיף 5 א' (א) 2 לחוק יחסי ממון, אפשר יהיה להקדים את איזון המשאבים לרגע שבו חל הקרע בין הצדדים - קודם לגירושין.

מדובר בתיקון לחוק מנובמבר 2008 שקובע שניתן לחלק את הנכסים גם לפני שפקעו הנישואין, אם בן הזוג הגיש בקשה להסדר איזון משאבים והתקיים תנאי מהתנאים כדלקמן:

• עברה שנה מפתיחת הליך לפירוק הנישואין - למשל תביעה לחלוקת רכוש או הליך להתרת נישואין וכולי
• יש קרע בין הצדדים או שהם חיים בנפרד לתקופה של 9 חודשים

בית המשפט יכול לקצר את התקופה למשל כאשר יש מצב של אלימות בין הצדדים ומתנהלים הליכים משפטיים שקשורים לכך כמו צו הגנה או צו למניעת הטרדה מאיימת וכולי. כאשר צד מבני הזוג מבקש להקדים את איזון המשאבים יתכן ויידרש להפקיד הסכמה להתרת הנישואין.

לעומת זאת, חלוקת רכוש על פי הלכת השיתוף יכולה להיות בכל רגע נתון ללא קשר לפקיעת הנישואין או למצבים שקבועים בחוק יחסי ממון. על פי הלכת השיתוף בכל רגע נתון כל אחד מבני הזוג שותף במחצית הרכוש כך שכל אחד מהצדדים יכול לתבוע את חלוקת הרכוש ללא תלות במצב הזוגי.

העקרונות בחלוקת הרכוש על פי חוק יחסי ממון

רכוש משותף שבני הזוג אספו יחד במשך הנישואין שלהם יחולק בעת הגירושין באופן שווה ובלתי מותנה ברישום הנכס על שם צד זה או אחר. מדובר בין היתר בדירה בה גרו בני הזוג, זכויות סוציאליות שמגיעות למי מהם כמו קרן פנסיה, מוניטין של עסק ועוד.

המחלוקות העיקריות בנוגע לחלוקת הרכוש יכולות להיות בין היתר כאשר מובא רכוש חיצוני לנישואין, כאשר לא ברור אם צריך לחלק נכסים מסויימים, כאשר היתה הברחת נכסים ללא ידיעתו של צד, כאשר יש אלימות במשפחה וכולי.

כוונת שיתוף בנכסים על פי הפסיקה

חוק יחסי ממון קובע בסעיף 5(א) 1 חריגים לחלוקה השווה של הרכוש. במקרה של רכוש שהובא לנישואין, או רכוש שניתן בירושה או במתנה שאחד מבני הזוג קיבל תוך כדי הנישואין, אילו לא יכנסו למתחם הרכוש המשותף שמיועד לחלוקה. רכוש זה הוא רכוש אישי של בן הזוג שקיבל אותו.

עם זאת, בפסיקה התפתחו הלכות בנוגע לאפשרות לראות בנכסים שהובאו לנישואין על ידי צד אחד ואמורים להיות בבעלותו בלבד, ככאילו שיש בהם כוונת שיתוף גם של הצד השני.

למשל, כאשר בני הזוג משלמים מכספים משותפים את תשלומי המשכנתא עבור דירה שהובאה לנישואין על ידי צד, או כאשר משפצים את הנכס שהובא לנישואין על ידי אחד הצדדים, מכספים משותפים של בני הזוג.

בית המשפט קבע לא אחת שיש יהיה לפצות את בן הזוג שתרם להשבחת הנכס או שיש לראות בנכס הזה כנכס משותף.

בפסיקה נקבע גם שבית המשפט יבחן אם היתה כוונה לשיתוף. במקרה כזה על הטוען לשיתוף להביא הוכחות שהצדדים ביקשו לראות בנכס כנכס משותף. כאשר הנכס רשום על שם צד אחד ופותחים חשבון בנק נפרד להפקדת כספי שכירות מהנכס למשל, זה מעיד על כך שלא רוצים בשיתוף של הנכס עם בן הזוג.

הפסיקה קבעה כי כוונת שיתוף תוכח באמצעות "דבר מה נוסף" ולא תמיד די בשנות נישואין ארוכות.

דוגמאות מפסקי דין להוכחת כוונת שיתוף

בהליך בע"מ 1398-11 אלמונית נגד אלמוני אשר התנהל בפני בית המשפט העליון וניתן ביום 26.12.2012 נקבע כי על אף שחוק יחסי ממון קובע בסעיף 5 (א)(1) כי "נכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג ערב הנישואין אינו נכלל במאסת הנכסים המשותפים ולכן לא ייכלל בהסדר איזון המשאבים" קבע בית המשפט העליון זה מכבר בהליך ע"א 1915/91 יעקובי נגד יעקובי, בהליך רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי ובהליך בע"א 7687/04 ששון נגד ששון כי אפשר להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס שהובא לנישואין.

"ניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפית גם ב"נכס חיצוני" וזאת מכוח הדין הכללי - דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות וכיו"ב - כאשר נטל ההוכחה מוטל על הטוען לכוונת השיתוף ב"נכס החיצוני" וכאשר כל מקרה נבחן על פי נסיבותיו. בית המשפט ציין כי בפסיקה הושם דגש על אופייה הייחודי של דירת המגורים כנכס משפחתי מובהק וכנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג, כך שיש להקל עם בן הזוג הטוען לשיתוף בה, אך הדגיש כי בפסיקה נקבע שלא די בקיומם של חיי נישואין - אף אם הם ממושכים - כדי לקבוע שהייתה כוונה לשיתוף בדירת מגורים שהינה "נכס חיצוני". בית המשפט סקר את פסיקתו המאוחרת של בית משפט זה מהשנים האחרונות, בה נקבע כי בסופו של יום מדובר בהכרעה תלוית נסיבות קונקרטיות".

את כוונת השיתוף צריך להוכיח באמירות מפורשות שנאמרו על ידי בן הזוג או דרך התנהגות מכללא.

הוכחת כוונת שיתוף בנכס חיצוני שהובא לנישואין במסגרת הלכת השיתוף

על פי הפסיקה, כוונת שיתוף יכולה להיות מוכחת באמצעות השקעה כספית בנכס והשבחה שלו מכספים משותפים של שני בני הזוג.

כך למשל, שיפוץ מכספים משותפים בדירה שהובאה לנישואין על ידי אחד מבני הזוג ורשומה על שמו, תשלומי משכנתא שרובצת על הנכס מכספים משותפים, או הבטחה שנותן בן זוג לצד השני לגבי כוונת שיתוף בדירה שהגיעה בירושה.

בפסק דין חשוב של בית המשפט העליון בהליך בע"מ 3674/21 פלונית נגד פלונית (פורסם ביום 12.8.21) קבע כב' השופט ע' פוגלמן, שעל זוג שנמצא במערכת נישואין ארוכה והרמונית תחול הלכת השיתוף גם על רכוש חיצוני שנרשם במשך הנישואין על שם אחד הצדדים בלבד.

במקרה הנדון בני הזוג היו נשואים 58 שנים, לאחר שנישאו בשנת 1960. הבעל נפטר והשאיר צוואה בה הוריש לאשתו את דירת המגורים שלהם וסכום של 180,000 שח. כמו כן הוריש דירה נוספת לחמש בנותיהם בחלקים שווים וכן זכויות במקרקעין שירש, מקרקעין נוספים שקיבל במתנה ויתרת כספים ל-3 בנות בלבד מתוך החמש.

האישה פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בתביעה לקבלת צו הצהרתי שיקבע כי על פי הלכת השיתוף היא שותפה בכל הרכוש שבן זוגה אסף במהלך תקופת הנישואין, גם בנכסים חיצוניים שרשומים על שמו בלבד מלבד המקרקעין שקיבל בירושה מאביו.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את בקשה האישה להחיל את חזקת השיתוף על נכסים חיצוניים שהיו שייכים לבעל וקבע, שהמקרקעין נתנו לבעל מאביו ולא נאספו במהלך הנישואין.

האישה הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפני בית המשפט המחוזי שקיבל את הערעור וקבע, כי במקרה הנדון מדובר בשנות נישואין ארוכות והרמוניות ועל כן גם הנכסים החיצוניים שהיו רשומים רק על שם הבעל יכללו בחלוקה על פי הלכת השיתוף.

3 הבנות הגישו ערעור לבית המשפט העליון וטענו שעל פי ההלכה, נכס חיצוני שהיה רשום רק על שם האב לא יכלל בשיתוף עם האישה. לטענתן, ההלכה קובעת שבנישואין ארוכים והרמוניים נכסים חיצוניים יהיו של שני בני הזוג אלא אם יש הוכחות שמעידות כי בן הזוג לא התכוון לשתף את בן זוגו.

בית המשפט העליון דחה את הערעור. בהכרעתו של העליון בערעורן של הבנות נקבע שעל פי נסיבות המקרה, היחסים בין בני הזוג ותקופת הנישואין הארוכה, תחול חזקת השיתוף על נכסים חיצוניים.

כמו כן בית המשפט המחוזי אכן בדק את ההתנהלות הכלכלית של בני הזוג ונתן משקל לכך שהבעל לא אמר לאישה שהוא אינו רואה בה כשותפה לרכוש שהצטבר במהלך השנים המשותפות, כתוצאה מהמתנות שהוא קיבל מאביו ושנרשמו על שמו בלבד. על כן נקבע כי לאישה יש זכויות גם ברכוש החיצוני ובמחצית הרכוש שהבעל ציווה לבנותיו.

סימנים המוכיחים את כוונת השיתוף בדירת מגורים שהביא צד לנישואין

הסימנים שמוכיחים כוונת שיתוף בדירת מגורים שהביא צד לנישואין פורטו בפסק דין חשוב ומעניין בהליך בע"מ 1391/11 אלמונית נגד אלמוני שהתנהל בפני בית המשפט העליון ונכתב על ידי כב' השופט עמית. פסק דין זה פורסם בתאריך 26.2.2012 וכך קבע:

"יש להבדיל בין דירת מגורים אשר צד הביא לנישואין לבין דירה שבן הזוג קיבל במתנה או בירושה. יש להבחין בין נסיבות שקשורות לדירה ונסיבות שקשורות חיי הצדדים. מו כן יש לבדוק את התרומה של בן הזוג השני למאמץ המשותף שקשור לדירה בתקופת הנישואין ובין היתר תשלום עבור תוספות בניה, הרחבות, שיפוץ הדירה מכספים משותפים, תשלומי משכנתא מחשבון משותף, וכולי. יש חשיבות גם לאורך הזמן שבו היתה הדירה רשומה על שם בן הזוג ולמספר השנים שבני הזוג גרו בדירה עד לגירושיהם.

חשוב לבדוק גם את אורך שנות הנישואין עד לגירושין, כיצד התבטא השיתוף והמאמץ המשותף לתא המשפחתי במהלך הנישואין התנהלות בן הזוג הרשום ובן הזוג שאינו רשום והתייחסות כל אחד מהם לנכס החיצוני. צריך לבדוק את התנהלות והתנהגות בן הזוג שרשום כבעלים של הדירה והאם ניתן ללמוד ממנה מכללא על כוונתו לשיתוף בן זוגו ברישום הבעלות בדירה".

גם העובדה שמדובר בנישואין ראשונים והתנהלות בחיי הנישואין הנם ברי משקל בכל מה שקשור להוכחת כוונת שיתוף.

במקרה הנדון קבע בית המשפט המחוזי שהאישה אכן הוכיחה כוונת שיתוף בדירה שניתנה לבעל בירושה ובמתנה. לגבי כספי השיפוץ שניתנו על ידי אימו של הבעל נקבע, שהכספים לא נמסרו לצורך השיפוץ אלא לכיסוי יתרת חובה בחשבון. הכסף ששימש לשיפוץ היה כסף שהושג ממאמץ משותף ושהופקד בחשבונם של בני הזוג.

הוכחה של כוונה לשיתוף בנכס שעבר בירושה לבן זוג

בית המשפט המחוזי קבע בפסק דין החשוב אשר נכתב על ידי כבוד השופט ש. שוחט בהליך עמ"ש 62688-12-19 ד.ש. נגד ש.ש, אשר פורסם בתאריך 28.7.2020 כי אישה שהתגרשה תקבל בעלות במחצית מהזכויות בדירת מגורים של בעלה ושלה, על אף שהבעל קיבל את הדירה הזו בירושה ממשפחתו והיא נרשמה על שמו בלבד.

בהליך זה דובר על בני זוג אשר נישאו בשנת 1993 וחיו יחדיו במשך 25 שנות נישואין. המחלוקת שהתגלעה ביניהם היתה בנוגע לחלוקת הרכוש ולדירת המגורים שהבעל קיבל במסגרת ירושה ובמתנה מהוריו והיא נרשמה על שמו בלבד.

דירה שהתקבלה בירושה נחשבת לנכס חיצוני ועל פי חוק יחסי ממון בסעיף 5 א' (1) תהיה שייכת לצד שירש אותה. במקרה הנדון היא שייכת לבעל בלבד.

האישה פנתה לבית המשפט למשפחה וטענה שהיא זכאית לקבל מחצית מהדירה בשל כוונת שיתוף ברורה של בעלה. בית המשפט קיבל את התביעה וקבע שאכן הוכחה כוונת שיתוף בדירה וזאת מהסיבות הבאות:

הנישואין ארכו 25 שנים. בני הזוג גרו יחד בדירה יחידה, היא הדירה הזו שמהווה נכס יחיד של המשפחה. לשניהם היה חשבון בנק משותף שבו הופקדו ההכנסות שלהם וכן דמי השכירות מהדירה ודמי ביטוח שהאישה קיבלה.

השקעה משותפת של שני בני הזוג בדירה בשיפוץ במשך מספר פעמים במהלך חיי הנישואין וזאת אחרי שהבעל ירש כבר חצי דירה וקיבל את מחציתה השניה במתנה.

הבעל ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי וטען שהשיפוץ נעשה מכסף שאימו נתנה לו וזו לא היתה השקעה משותפת.

נקבע שהאישה שביקשה מחצית מהזכויות בדירה, צריכה להוכיח כוונת שיתוף בנכס חיצוני בהתאם לנסיבות עובדתיות. אין זה די להוכיח שנות נישואין ממושכות. הנסיבות העובדתיות הנדרשות על פי הפסיקה הן "דבר מה נוסף". עם זאת, יש להקל מעט בדרישת הנסיבות העובדתיות במקרה שבו מדובר בדירה ששימשה למגורי בני הזוג.

חריגה מאיזון הנכסים לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון

החוק מאפשר לבית המשפט שיקול דעת כללי לחרוג מאיזון הנכסים וחלוקתם באופן שווה על פי ההסדר שקבוע בחוק יחסי ממון, לחלק את הנכסים באופן אחר, לקבוע נכסים שלא יאוזנו וכן לקבוע שאיזון השווי של הנכסים יתבצע במועד מוקדם יותר והכל כפי שנקבע בסעיף 8(2) לחוק הקובע:

סמכויות מיוחדות (תיקון מס' 4) תשס"ט-2008

8. ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

(1) לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג;

(תיקון מס' 4) תשס"ט-2008

(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;

(תיקון מס' 4) תשס"ט-2008

(3) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע;

(תיקון מס' 4) תשס"ט-2008

(4) לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד איזון המשאבים אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע.

הפעלת סעיף 8 במקרה של התחשבות בכושר השתכרות ונכסים עתידיים

שיקול הדעת של בית המשפט לחלוקה לא שוויונית נעשית בין היתר תוך התחשבות בנכסים העתידיים של בני הזוג ובכושר ההשתכרות של כל אחד מהם. על פי החוק, בנסיבות מיוחדות בית המשפט יחרוג מהכלל של חלוקה שווה וזה נתון לשיקול דעתו.

בפסקי הדין נקבע שנסיבות מיוחדות יכולות לגרום להפעלת הסעיף ולחלוקה לא שווה של הרכוש ובין היתר כאשר אין איזון בין בני הזוג או בשל היעדר תום לב של אחד הצדדים.

מדובר למשל במצב שבו האישה לא פיתחה קריירה ולא השקיעה בעצמה, אלא שבמשך כל שנות הנישואין תחזקה את הבית, גידלה את הילדים ותמכה בבעל שהתקדם ופיתוח יכולות מקצועיות, והגיע בשל כך לכושר השתכרות גבוה לעומת זה של האישה.

כך לדוגמא, בהליך עמ"ש 1279/07 פלונית נגד פלוני קבע כב' השופט ישעיהו שנלר, כי יש לחלק את הרכוש באופן שהבעל יקבל 40% והאישה 60% וזאת בהסתמך על עקרון של תום הלב ובעיקר מהסיבה שהבעל רכש עבודה בטוחה והכנסותיו גבוהות, בעוד אישתו שטיפחה את הבית והילדים לא הצליחה להשיג את הפער מול הבעל והעבודה שלה אינה יציבה. כך נפסק:

"אם תישאר על מכונה תוצאת פסק-דינו של בית משפט קמא, הרי אם נתעלם מטענות הצדדים ונפנה לקביעותיו של בית- משפט קמא, מדובר בבני-זוג שנישאו בשנת 1987 וכשהקרע נקבע לשנת 1998. משך כל אותה תקופה המערערת היא זאת שדאגה לגידול הילד ולצורכי המשפחה, לרבות אפשרות לעסקו של המשיב באולמי ... אמנם גם המערערת למדה ועבדה, אולם תוצאות פסק-הדין משמעותה, כי המערערת תיוותר עם אותה הכשרה ועבודה, בעוד שהמשיב יוותר בסופו של יום, כעובד בעבודה קבועה ובטוחה, עבודה שהכנסות רבות בצדה וכאילו חלפו להן עשר השנים של החיים המשותפים ללא כל משמעות כלכלית למערערת ... גם עיקרון תום הלב, מחייב כי התוצאה לא תיוותר על מכונה".

חשוב לציין שעושים שימוש בסעיף 8 במקרים חריגים ומיוחדים ובנסיבות שיש בהן לדעת בית המשפט הצדקה או העדפה לחלק בצורה לא שווה את הרכוש.

ההצדקה הזו נובעת מתפיסה של צדק חלוקתי בזמן פירוק השיתוף הרכושי בין הצדדים וכך קבע כבוד השופט שוחט בהליך תמ"ש (ת"א) 70030/98 א' ט' נ' ל' ט' אשר פורסם ביום 19.1.2000:

"שיטה משפטית המחלקת את הרכוש שווה בשווה מבלי שתיתן את המשקל הנכון למצבו של בן הזוג, לרבות נחיתותו האישית, כולל נטלים אישיים המוטלים על כתפיו לאחר הפירוד אינה מביאה לשוויון בתוצאות. הפתרון לשאלה זו יכול לבוא בשינוי הקונספציה. לא עוד חלוקה שווה בשווה אלא חלוקה שוויונית של נכסי העתודה הכלכלית של בני הזוג במטרה להקנות לכל אחד מהם סיכוי שווה בעתיד. השוויון יעשה לא בחלוקה שווה של הנכסים אלא חלוקת הנכסים תעשה באופן שיקנה שוויון הזדמנויות לכל אחד מבני הזוג לבנות את עתידו".

בהליך תמ"ש (ת"א) 74231/99 ר.ב.א. נ' א.ב.א. קבע כבוד השופט שוחט: "הוראה סעיף 8(ב) לחוק מאפשרת לביהמ"ש בנסיבות מתאימות, כשהצדק מחייב זאת, להסתכל אל העתיד ולהעדיף שוויוניות בחלוקה על פני חלוקה שווה".

הפעלת סעיף 8 במקרה של אלימות פיזית

סיבה נוספת להפעלת סעיף 8 שעל פיו יחולקו הנכסים באופן לא שווה היא שמי מבני הזוג מתנהג באופן אלים, פיזי או נפשי ובצורה ממושכת. כך נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בהליך ע"מ 638/04 , 640/04 ח.ר. נגד ר', שם קבע כב' השופט משה דרורי כי האישה המוכה תקבל חלק גבוה יותר בכלל הנכסים המשותפים - בפסק הדין אשר ניתן בתאריך 25.1.2005 נקבע:

"גישתי היא, מבלי לקבוע מסמרות, כי, במקרים המתאימים, כאשר מוכחת אלימות פיזית ונפשית, ובמיוחד כאשר אינה חד פעמית אלא נמשכת, ניתן לעשות שימוש מושכל בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, באופן שייתן ביטוי לכך שמדובר באישה מוכה, והצדק מחייב כי במסגרת החלוקה של כלל הנכסים, החלק שינתן לה - יהיה גבוה יותר, בין אם מדובר בחלק יחסי גדול יותר ובין אם מדובר בחלוקת נכסים אחרת (כגון: קביעה כי דירת המגורים תהיה כולה של האישה, אף שהשווי של הדירה, מול כלל הנכסים, עולה על 50%)".

בהליך בע"מ 7272/10 אשר פורסם בתאריך 7.1.14 קבע בית המשפט שאין לאזן משאבים בזכויות פנסיונית של אישה שסבלה אלימות ושבעלה ניסה לרצוח אותה.

הפעלת סעיף 8 במקרה של הברחת נכסים

בית המשפט הפעיל את הסעיף הזה גם במצב שצד לנישואין הבריח נכסים מחוץ לנישואין כדי שלא יכללו בהסדר האיזון.

מקרה כזה ארע נדון בהליך תמ"ש 36442/08 א.י. נגד פ.י. ואח'. בפני כב' השופטת ורדה בן שחר, אשר קבעה כי עקרונות תום הלב, הצדק וההגינות מצדיקים שהחלוקה לא תהיה שוויונית מאחר והבעל הסתיר מידע, הבריח רכוש ולא גילה אודותיו. בית המשפט קבע כי ההחלטה ניתנה גם לאור הפער בפוטנציאל השתכרות של בני הזוג.

בפסק הדין בהליך תמ"ש 26473/97 (י-ם) פלוני נ' אלמונית אשר פורסם באתריך 15.6.04 נקבע שבמקרים מסויימים שבהם צד מבריח רכוש, יופעל החריג, והרכוש לא יאוזן באופן שווה בין בני הזוג. במקרה הזה קבעה השופטת מימון שזכויות הפנסיה של האישה לא יהוו חלק מכלל הרכוש שעומד לאיזון בין הצדדים.

הפעלת סעיף 8 במקרה של שיתופיות המוחלשת

אחת הסוגיות הבעייתיות ומעוררות המחלוקת שעלו בפסיקה עוסקת בהשפעה של בגידה על חלוקת רכוש בין בני זוג. בעיקר בכל הנוגע לשאלה האם יש לראות בבגידה נסיבה מיוחדת בהתאם לסעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון?

הבאנו בעבר דוגמא לכך שבגידה ממושכת עשויה לשמש כסיבה מוצדקת לחלוקת רכוש לא שווה בין בני הזוג המתגרשים.

בפסק הדין החשוב בהליך ע"א 264/77 דרור נ. דרור קבע בית המשפט העליון כי בגידה לא נכנסת בגדר נסיבות מיוחדות שבעטין לא יחלקו את הרכוש באופן שוויוני.

עם זאת, בית הדין הרבני הגדול רואה בבגידה אירוע שיש בו להשפיע על חלוקת הרכוש באופן בלתי שוויוני לטובת הצד שנבגד והאישה לא תקבל מהרכוש שרשום על שם הבעל, כפי שנקבע לדוגמא בתיק 58711219-21-1 על ידי הדיין חגי איזירר:

"מקרה של בגידה שאנו רואים אותו כנסיבות מיוחדות שלא לדון בו שוויון של איזון נכסים אינו מדין קנס על חטא. לא מדובר כאן בחוק דתי וענישה דתית. גם לא משום האשמה של פירוק נישואין גרידה אלא משום התוצאות הכלכליות הנרחבות של פירוק נישואין ע"י בגידה, כלומר הצד הנבגד יאלץ כתוצאה מההתנהגות החד צדדית הבוגדנית והמפתיעה לבנות לו בית אחר להינשא מחדש וגם לקנות בית אחר כפשוטו.

מה שאין כן בנישואין שלא צלחו ששם שני הצדדים יש להם חלק בפירוק הנישואין ובאחריות להכרח של בניית בית חדש. האחריות הכלכלית שהוטה על הצד הנבגד ב'מכה אחת' מזכה אותו להקלות באיזון המשאבים לטובתו בין אם הן מזכויות שנצברו לפני הבגידה או אחריה".

בפסקי דין רבים נקבע שבגידה ממושכת מחלישה את השיתופיות ברכוש המשותף.

בהליך ע"מ 8206/14 קבע בית המשפט העליון כי בגידה מתמשכת פוגעת במשק הבית המשותף וזוהי נסיבה להצדיק אי חלוקה שוויונית של הרכוש, על פי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון.

בגידה ממושכת כאשר הצד השני יודע מכך, מחלישה את השיתופיות וכך נקבע שגבר שבגד באשתו ביודעין למשך זמן ממושך גרם להחלשת השיתופיות הרכושית, כך שהרכוש לא יחולק ביניהם באופן שווה.

גם תיק רבני 992261-3 פלונית נגד פלוני אשר נידון בבית הדין הרבני הגדול בירושלים [2019] עסק בשאלה מתי חל הקרע בין הצדדים על רקע בגידת האישה, לצורך הסדרי חלוקת הרכוש.

במקרה זה דובר על בני זוג אשר התחתנו בשנת 1976 אולם הבעל גילה שהאישה בגדה בו במשך 10 שנים. הוא הגיש תביעת גירושין בשנת 2013 וכרך אליה תביעה לחלוקת רכוש.

הבעל טען כי מועד הקרע היה מאז תחילת מעשה הבגידה של האישה והאישה טענה מנגד, שהקרע חל ממועד הגשת תביעת הגירושין.

בית הדין הרבני קבע שהקרע בין בני הזוג חל כמה חודשים לאחר תחילת הבגידה. האשה הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול וטענה שהקרע בינה ובין הבעל נקבע כאשר הצדדים הפסיקו את השיתוף ביניהם.

היא הסתמכה על החלטת בית המשפט העליון, לפיה בגידה אינה פוגעת בזכות רכושית. לטענתה של האישה הקרע הזוגי הוא מרגע הגשת תביעת הגירושין ולא קודם לכך, ועל כן אין לפגוע בה כלכלית.

הבעל טען כי מועד הקרע הוא ממועד תחילתה של הבגידה וכי על פי סעיף 8 לחוק יחסי ממון, בית הדין יכול לקבוע שאיזון המשאבים יתייחס לנכסים שהיו מוקדם יותר ולא רק במועד האיזון. לטענת הבעל, הנסיבות המיוחדות של הבגידה הממושכת של האישה, מצדיקות במקרה זה איזון משאבים ממועד הבגידה.

בית הדין הרבני הגדול קבע שעל פי סעיף 8 לחוק יחסי ממון, כאשר יש נסיבות שמצדיקות זאת, אפשר לקבוע חלוקה בלתי שוויונית של הרכוש שכן הבגידה הממושכת והנסתרת החלישה את השיתופיות בין הצדדים, וכך נפסק:

"האישה־המערערת ניהלה מערכת יחסים מחוץ לנישואים במשך כעשר שנים, החל מחודש ינואר 2002. אורח חיים של ניהול קשרי סתר אינטימיים מחוץ לנישואין לאורך שנים רבות מלמד על 'שיתופיות מוחלשת' בין בני הזוג. מסקנתנו נגזרת מהתמשכותה של מערכת היחסים שמחוץ לנישואין. שוכנענו כי האיש, מבחינתו, לא היה ממשיך בנישואיו עם האישה, לוּ ידע כבר אז על מערכת היחסים הממושכת שאשתו מנהלת מחוץ לנישואין.

את העובדה כי מבחינה צורנית־טכנית נמשך השיתוף בפועל בין הצדדים יש לייחס להסתרת מערכת יחסים זו מהאיש ועשייתה מאחורי גבו, תוך הולכתו שולל. הסתרת הקשר שניהלה האישה מבעלה משמעה למעשה כפיית שיתוף עליו שלא מדעת. לפני האיש לא היה המידע הרלוונטי שיאפשר לו קבלת החלטה מושכלת, מתוך רצון חופשי, על המשך השיתופיות הרכושית ביניהם במסגרת הנישואין. התרשמנו כי האיש שלפנינו היה נוהג עם אשתו כמו רוב האנשים בני החברה האזרחית, שלא היו מסכימים להמשיך בחיי שיתוף עם נשותיהם, וכך נשים עם בעליהן, לוּ נודע להם על הפרת אמון של בן הזוג או בת הזוג באופן עקבי ויסודי.

בענייננו אין כל מקום לייחס לאיש כוונה משוערת לשתף את האישה בחלוקת נכסיו, כוונה שעליה מושתת הסדר איזון המשאבים. אין זה צודק לייחס לאיש כוונה שכזו רק מאחר שהאישה הסתירה ממנו את מערכת היחסים שהיא מנהלת ומנעה ממנו למעשה את האפשרות לבחור בפירוק הקשר. לפיכך, יש מקום להשתמש בסעיף 8 לחוק אשר "בא לאפשר עשיית צדק ותיקון עיוותים" (בע"מ 2045/15). השימוש בסעיף 8 לא נועד להעניש את האישה על בגידתה אלא להתחשב בכוונה המשוערת של האיש, שאילו ידע את העובדות לאשורן – כך ברור לבית הדין – לא היה ממשיך בחיי שיתוף עם המערערת".

בית המשפט יבחן את מצב השיתופיות במשך הנישואין ואם נקבע שהבגידה בסתר היתה מסיימת את הקשר של הנישואין ואת השיתוף ברכוש, השותפות בנכסים פסקה למעשה קודם למועד גילוי הבגידה.

במקרה זה קבע בית הדין הרבני שהאישה בגדה בסתר והחלישה את השיתופיות ברכוש. בהסתירה את הבגידה היא למעשה "כפתה" שיתופיות על הבעל וללא ידיעתו הוא המשיך את חיי הנישואין ללא יכולת לקבל החלטה בעניין. אם היה יודע על הבגידה היה מפסיק את הנישואין ללא כוונה לשתף את בת זוגו הבוגדת בנכסיו.

עם זאת נקבע שלא ניתן להתעלם מכך שבמשך 27 שנים עמלו בני הזוג יחדיו במאמץ משותף והאישה תרמה מיכולותיה למשק הבית המשותף ועל כן לא נשלל חלקה בזכויות שאסף הבעל.

על כן קבע בית הדין שיש לחלק את התקופה ממועד הנישואין בשנת 1976 ועד לשנת 2005, עת התבסס הקשר בין האישה למאהב, בתקופה זו הרכוש שנצבר יחולק שווה בשווה. אולם ממועד התבססות הקשר של האישה והמאהב ועד הגשת התביעה לגירושין בשנת 2013, יחלקו את שאר הרכוש באופן שהבעל יקבל 80% והאישה רק 20%.

האם בגידה של אישה תשלול את זכויותיה בדירת מגורים המשותפת?

בישראל יש לבית הדין הרבני סמכות ייחודית לדון במתן הגט. עם זאת לבית הדין הרבני וגם לבית המשפט למשפחה יש סמכות מקבילה לפסוק בנושאים שקשורים לגירושין ובין השאר בענייני חלוקת רכוש, מזונות, משמורת, הסדרי ראיה וכולי.

בית המשפט למשפחה דן על פי דין אזרחי ועקרונות של שוויון זכויות בעוד שבית הדין הרבני דן על פי המשפט העברי וההלכה, כאשר במקרים מסויימים יש הפליה של האישה.

בנושאים שקשורים לבגידה יש הבדלים בין הערכאות. בית המשפט למשפחה, שפוסק לפי הדין האזרחי, לא נותן משקל לבגידה ולא מפלה בין בני הזוג. מאידך, בית הדין הרבני נותן משקל וחשיבות לבגידה ומפלה את האישה הבוגדת מהבעל הבוגד.

כך, במקרים רבים בגידה היא עילה לכפות גירושין על האישה, היא מאבדת את זכותה למזונות וכן נפגעת חלוקת רכוש השוויונית מול הבעל.

כאן המקום להזכיר את הלכת בבלי, שהנה הלכה חשובה שנפסקה בהליך בג"צ 1000/92 בבלי נגד בית הדין הרבני הגדול, שם קבע בית המשפט העליון כי הדין הדתי לא חל על ענייני רכוש כחלק מענייני נישואין וגירושין ובתי הדין הרבניים מחוייבים לפסוק בענייני רכוש לפי הדין האזרחי דהיינו, חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג - 1973, פסקי הדין של בית המשפט העליון וכן בהתאם להלכת השיתוף [הדין הדתי וההלכה לא מכירים בהלכת השיתוף].

פסק דין "הבוגדת"

פסק הדין אשר ניתן לאחרונה בנושא השפעת בגידה על שלילת כוונת שיתוף בדירה מגורים עורר הדים רבים. בג"ץ אישר בדעת רוב ביום 18.11.18 פסק דין של בית הדין הרבני הגדול פלונית נגד בית הדין הרבני הגדול.

בית הדין הרבני קבע שאישה אשר בגדה בבעלה מאבדת את זכותה לקבל חצי מדירת המגורים שרשומה באופן פורמלי על שם הבעל ואשר בני הזוג גרו בה כל תקופת הנישואין וזאת מהטעם שלא הוכחה כוונת שיתוף מצד הבעל.

דעת המיעוט של כב' השופט עמית קבעה שיש לבטל את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בשל חריגת סמכות, מאחר ובית הדין קבע שהאישה לא תקבל זכויות בדירת המגורים משום שבגדה.

לדעתו של כב' השופט עמית, בית הדין היה צריך לפסוק לפי הדין האזרחי שקובע כי בגידה של בן זוג לא שוללת כוונת שיתוף בנכסים. דעת הרוב של השופטים מינץ ושטיין קבעה שהחלטת בית הדין הגדול ניתנה מאחר ולא הוכח שיתוף בדירת המגורים ולא בשל מעשה הבגידה.

במקרה זה הגיש הבעל בשנת 2013 תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי וכרך לתביעת הגירושין, תביעה בנושאי רכוש. הבעל טען למספר עילות גירושין ובין היתר: האישה נואפת, בוגדת ומורדת, לא דואגת להכנת ארוחות ולניקיון ועוד.

בנוגע לחלוקת הרכוש הסכימו הצדדים שנכסים שהיו של הבעל לפני הנישואין יהיו שלו ונכסים שרכשו במשותף במהלך הנישואין יחולקו באופן שווה ביניהם.

המחלוקת התגלעה לגבי חלוקת הזכויות בבית מגורים של בני הזוג, שנבנה אחרי הנישואין על גבי מגרש שהיה שייך לבעל. בני הזוג גרו בבית יותר מ-20 שנות נישואין עד לגירושיהם. הבית היה רשום רק על שם הבעל ולפי הסדר איזון משאבים היה שייך רק לבעל, כך בהתאם לסעיף 5 לחוק יחסי ממון.

עם זאת על פי פסיקת בית המשפט העליון, אפשר להכיר בכוונת שיתוף בנכס ספציפי וגם בנכס שרכש או קיבל אחד מבני הזוג לפני הנישואין ובעיקר בית המשתמש את בני הזוג למגורים. מדובר בכוונה של בן זוג שעל שמו רשום הבית, לשתף בו את בן זוגו.

לומדים על הכוונה מתוך הצהרות בעל פה של מי שהנכס רשום על שמו. כוונת השיתוף מוכחת בין היתר כאשר בן הזוג השני השקיע בנכס בשיפוץ והשבחה גם מכספו.

בית הדין הרבני האזורי קבע כי לאישה מגיעה מחצית הזכויות בבית המגורים על פי כוונת שיתוף של הבעל והעובדה שהבית נבנה אחרי הנישואין תוך כדי חיים משותפים של בני הזוג שבנו אותו ושפצו אותו יחדיו.

הבעל ערער לבית הדין הרבני הגדול אשר קיבל את הערעור וקבע, שלא הוכחה כוונת שיתוף ויש ספק אם האישה השתתפה במימון השיפוץ. כמו כן חלק מהדיינים (עמוס ונהרי) קבעו שבגידת האישה היא מעשה השולל את כוונת השיתוף מצד הבעל.

יפים כאן דברי השופט שוחט בהליך עמ"ש (ת"א) 13313-12-11: "קשה לייחס כוונה לבן זוג לשיתוף בן הזוג האחר בנכס חיצוני, כשהאחר אינו שומר אמונים לבן זוגו, בוגד בו עם נשים אחרות".

האישה פנתה לבג"ץ וטענה שבית הדין הרבני הגדול נתן משקל לבגידה ובכך החיל את הדין הדתי על נושא השיתוף בבית, וזאת במקום להחיל את הדין האזרחי כפי שהורה בג"ץ. חשוב לציין שנקבע בעבר כי התערבות בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול יהיה מצומצם ורלוונטי רק לחריגה מסמכות, או סטיה מהתיק, או כאשר נזקקים לסעד מן הצדק וכדומה.

הדיון בבג"צ 4602/13, 9780/17 פלונית נגד בית הדין הרבני בחיפה

בג"ץ אישר, ברוב דעות של השופטים שטיין ומינץ כנגד דעט המיעוט של השופט עמית, את פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול שקבע כי האישה לא הוכיחה כוונת שיתוף של הבעל בבית ואין לה זכויות בו.

דעת המיעוט של כב' השופט עמית קבעה כי בית הדין הרבני הגדול נתן משקל לבגידת האישה בכך ששלל את זכויותיה. יש מקרים אומנם שבגידה מראה על אי כוונת שיתוף, אבל בפסקי דין רבים נקבע שגם כאשר הבגידה ממושכת משפיעה על כוונת השיתוף, אין מענישים למפרע בכך שלוקחים זכות ברכוש המשותף.

במסגרת בג"ץ 8928/06 פלונית נגד בית הדין הרבני הגדול נקבע כי השיתוף הכללי וגם הספציפי בנכס נוצר בזמן מסוים בנישואין, והמשמעות של בגידה במהלך הנישואין מעידה על משבר. לכן, צריך להבדיל בין רכוש שנאסף לפני הבגידה ורכוש שנאסף מהבגידה ועד פירוק הנישואין והמשבר מפסיק את השיתוף רק מרגע הבגידה.

דעת המיעוט קבעה כאמור כי בית הדין הרבני הגדול חרג מהסמכות שנקבעה בפסק דין בבלי ובבג"ץ 8928/06 ונתן משקל לבגידה בכל הקשור לענייני הרכוש. לטענתו של כב' השופט עמית, צריך לבטל את פסק הדין של הרבני הגדול והאישה תקבל את מחצית הזכויות שמגיעות לה בדירת המגורים המשותפת כפי שקבע בית הדין האזורי.

לעומתו, השופטים מינץ ושטיין בדעת הרוב קבעו כפי שנפסק בבית הדין הרבני הגדול, לא הוכחה כוונת שיתוף בבית ולא בגלל הבגידה, ולכן פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול לא הושפע מנסיבות שאינן רלוונטיות ולא חרג מסמכותו, על אף שהיה רשאי להתחשב במעשה הבגידה של האישה כמעשה ששולל את כוונת הבעל לשיתוף (השופט שטיין).

דעת הרוב קבעה שבמקרה הנדון פסק בית הדין בגדר סמכויותיו. התוצאה בסופו של דבר היתה שהאישה איבדה את זכויותיה בבית המגורים ולא היתה זכאית לחלקה בדירה לפי שיתוף ספציפי.

דיון נוסף 8537/18

האישה הגישה בקשה לדיון נוסף על החלטה זו ובג"ץ בהרכב מורחב של 9 שופטים (6 נגד 3) הפך את פסיקתו וקבע כי אין לשלול מאישה שבגדה את זכויותיה בדירת המגורים המשותפת של בני הזוג.

פסק הדין שניתן ביום 24.6.21 במסגרת הדיון הנוסף הפך את הפסיקה הקודמת ששללה זכות של אישה שבגדה, בבית המגורים שרשום על שם הבעל בלבד. פסק דינו של כב' השופט עמית שהיה בדעת מיעוט בהליך הקודם הפך בדיון הנוסף לדעת הרוב.

הדין האזרחי כאמור אינו מכיר בבגידה כאשמה ופגיעה בשיתוף בנכסים. הבגידה היתה רק מספר חודשים לפני הגירושין כאשר בני הזוג היו נשואים 30 שנה. על כן במסגרת הדיון הנוסף לא קיבלו את טענתו של הבעל שמלכתחילה לא התכוון לשיתוף של האישה הזכויות בבית.

הנשיאה, כב' השופטת אסתר חיות, קבעה ופסקה שיש להשיב לאישה את הזכויות בדירה על פי הלכת השיתוף הספציפי שחלה גם על דירת מגורים וקבעה שאין להעניש למפרע בגין בגידה או נטישה של הבית ולא פוגעים בזכויות שהתגבשו בנכסים משותפים וכך פסקה:

"עוד נפסק זה מכבר כי אי-נאמנות מינית אינה מהווה נסיבה שיש בכוחה לשלול בדיעבד זכויות שהתגבשו, וכי אין שוללים זכות שהתגבשה בשל נסיבות עובדתיות שאירעו לאחר התגבשותה".

כב' השופט פוגלמן שהסכים עם כב' הנשיאה חיות קבע:

"במקרה שלפנינו הלכת השיתוף הספציפי שנקבעה בפסיקתנו, שעל טיבה הרחיבה חברתי, מוליכה למסקנה כי התגבש שיתוף ספציפי בבית המגורים של בני הזוג במהלך חיי הנישואין, טרם פירוקם. כפי שנפסק לא אחת, "בגידה" של בן זוג, אין בה כדי לשלול ממנו שיתוף ברכוש שכבר התגבש (בג"ץ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים (8.10.2008)). בנסיבות שלפנינו הפועל היוצא של האמור הוא כי אין בכוחה של "הבגידה" להשפיע על השיתוף שהתגבש בשלב מוקדם יותר של חיי הנישואין, טרם פירוקם".

סוגיות נוספות שקשורות לחלוקת רכוש

יותר ויותר זוגות מתגרשים מגלים כי במסגרת החלוקת הרכוש יש לחלק גם את החובות המשותפים לבני הזוג וגם בנושא זה, מן הסתם, מתעוררות לא מעט מחלוקות.

ההלכה הנה כי חובות שנוצרים לצורך קיום החיים המשותפים או מנכס משותף של בני הזוג יהיו משותפים לשני בני הזוג. כל אחד מבני הזוג יהיה חייב בפירעון החובות באופן שווה לבן זוגו. עם זאת יש מקרים שבית המשפט לא יראה את החוב כמשותף, למשל כאשר הצד החייב עשה מעשה פלילי שייצר את החוב והצד השני לא לקח חלק במעשה הזה.

חובות ששני בני הזוג צברו במהלך שנות הנישואין לצורך תשלום הוצאות משותפות של המשפחה או משכנתא לרכישת בית יתחלקו באופן שווה בזמן הגירושין, ואין קשר על שם מי נרשם החוב במקרה כזה.

מאידך, לגבי חובות שאינם מממנים צרכים משפחתיים למשל חוב בשל הימורים או חוב למימון מעשה לא חוקי אחר, רק הצד שצבר את החובה ישא בהם והם לא יחולקו בין בני הזוג.

חלוקת קופת גמל, פנסיה וביטוח מנהלים

על נכסים אילו חל השיתוף למשך התקופה שבה הצדדים חיו יחד בשיתוף, אבל לא לכל תקופת איסוף הכספים אלא בתקופת הנישואין בלבד.

כל אחד מהצדדים זכאי לקבל מחצית מהזכויות הסוציאליות ששייכות לבן זוגו כמו קרן השתלמות וכולי. החלוקה של הזכויות תתבצע כאשר ניתן לפרוע את הזכויות, למשל זכויות פנסיה רק בעת היציאה לפנסיה.

אם זאת יש אפשרות לבצע היוון של הזכויות מראש אם וכאשר הצדדים מבקשים לחלק את הזכויות כבר בעת הגירושין ובטרם היכולת לפרוע אותן. ההיוון פירושו חישוב השווי העתידי של הזכות, כאשר התשלום לצד השני יתבצע במעמד הסכם הגירושין והצדדים המתגרשים לא יאלצו להמתין להבשלת המועד למימוש הזכות.

חלוקה של נכסי מוניטין

בני זוג עשויים להשתכר שלא באופן דומה. במציאות החיים שלנו, במקרים רבים בן זוג אחד מתמיד בקידום ובקריירה ומשתכר יותר מהצד השני, אשר מקדיש את זמנו לאחזקת הבית ולגידול הילדים.

לכן בעת גירושין, בן הזוג שלא התאפשר לו לפתח קריירה כיוון שהיה עסוק בבית ובילדים, זכאי לקבל חלק מכספי הקריירה והמוניטין שהשיג הצד השני.

במקרים כאלה נדרש להעריך נכסים מסוג זה בשווי כספי. החלוקה של נכסי המוניטין אינה שווה והיא תלויה בנסיבות המשתנות ובגורמים חיצוניים כמו הוויתור של בן הזוג השני על קידום וקריירה, מה יכולתו של בן הזוג השני לצמצם את הפערים בינו לבין הצד השני אחרי הגירושין ועוד.

הגשת תביעה לחלוקת רכוש לבית הדין הרבני ולבית המשפט למשפחה

כדי שבית הדין הרבני ידון בתביעה לחלוקת רכוש יש לכרוך אותה כדין לתביעת הגירושין או שתדרש הסכמה של שני הצדדים שהתביעה לחלוקת הרכוש תידון בבית הדין הרבני.

היה וצד אחד הקדים והגיש תביעתו לחלוקת רכוש לבית המשפט למשפחה ובהתאם למרוץ הסמכויות בין הערכאות, ידונו בתביעה זו בבית המשפט למשפחה.

שאלות נוספות לגיב חלוקת הרכוש המשותף בהליך גירושין? אנחנו כאן ונשמח לתת ייעוץ משפטי אישי בנושא.

עוד בנושא:

זכויות בדירה שהיתה רשומה על שם החמות שנפטרה: כיצד מכריעים?

הלוואה או מתנה מההורים? עזרו ברכישת דירה ודרשו כסף חזרה בגירושין