חלוקת רכוש בהליך הגירושין

חלוקת רכוש בהתאם להסכם: הנה חלוקת רכוש בהתאם למוסכם בין הצדדים, כפי שהדבר נקבע ביניהם במסגרת הסכם ממון שנערך לפני או במהלך הנישואים, או במסגרת הסכם גירושין שנערך במהלך הליכי הגירושין.

מטבע הדברים, חלוקת רכוש במסגרת ההסכמים הללו יכולה להיות שוויונית, אם כי לא בהכרח. על מנת שהסכם כזה יכנס לתוקף, יש לאשר אותו כדין באמצעות בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני, כאמור בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973,

חלוקת הרכוש בהתאם לדין: הנה חלוקת רכוש שנערכת בהתאם להסדר איזון המשאבים, שהינו הסדר הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, אשר חל על בני זוג שנישאו לאחר יום 1.1.1974, או בהתאם להלכת השיתוף, שהינה הלכה פרי הפסיקה, אשר חלה על בני זוג שנישאו לפני יום 1.1.1974.

אחד ההבדלים העיקריים בין שתי השיטות הללו הינו שחלוקת הרכוש על פי הסדר איזון המשאבים אפשרית בעיקרה רק בעת פקיעת הנישואין, וזאת עקב גירושין או מות אחד מבני הזוג, בעוד שחלוקת הרכוש על פי הלכת השיתוף אפשרית בכל עת, וללא תלות בפקיעת הנישואין כאמור.

כתוצאה מכך, כל אחד מבני הזוג יכול להגיש בכל עת תביעה לחלוקת הרכוש ביניהם, ללא קשר לסטטוס של הזוגיות שלהם.

חלוקת הרכוש: בכל מקרה לפי כמה כללים ברורים!

חשוב לדעת כי קיימים מספר כללים בסיסיים לצורך חלוקתו של הרכוש המשותף וזאת כמפורט להלן:

• חלוקה שיוויונית של הנכסים המשותפים: כלל זה קובע כי נכסי הרכוש המשותף שנצברו על ידי שני בני הזוג יחדיו במהלך הנישואין, יחולקו במועד גירושיהם בחלקים שווים ביניהם, וזאת בלי קשר לשאלה על שם מי מהם רשום הרכוש.

  בגדר הרכוש המשותף ניתן לכלול למשל את דירת המגורים, הרכב המשפחתי, חסכונות בנק, זכויות סוציאליות כגון פיצויי פיטורים, כגון קרנות פנסיה, קופות גמל, ביטוח מנהלים, נכסי קריירה כגון מוניטין אישי ומוניטין עסקי, עסק משפחתי ועוד.

• החרגת הנכסים החיצונים מתוך הרכוש המשותף: כלל זה קובע כי מן הרכוש המשותף העומד לחלוקה בין בני הזוג, יש להחריג שלושה סוגים של הנכסים, המכונים נכסים חיצוניים, וזאת אלא אם כן הוכחה כוונת שיתוף לגביהם.

  המדובר ברכוש שהתקבל לפני הנישואין, וכן ירושה או מתנות שהתקבלו במהלך הנישואין אצל מי מבני הזוג, וזאת כאמור בסעיף 5(א)1 לחוק יחסי ממון. כל עוד לא הוכחה כוונת שיתוף לגבי נכסים אלו, הם לא יכללו ברכוש המשותף של בני הזוג, אלא יחשבו כרכושו האישי והנפרד של כל אחד מבני הזוג.

  במידה והוכחה כוונת שיתוף לגבי נכסים אלו, הם יטמעו בתוך הרכוש המשותף, ועל כן גם הם יחולקו שווה בשווה בין הצדדים. כך נקבע ע"י בית המשפט העליון במסגרת ההליכים ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, והליך ע"א 7687/04 ששון נ' ששון. על מנת להוכיח כוונת שיתוף, בין אם היא נאמרה בצורה מפורשת, ובין אם היא נלמדת על דרך ההתנהגות, יש להוכיח כי הנכס החיצוני נטמע בתוך הרכוש המשותף, וזאת בהתאם לנסיבותיו של מקרה ומקרה בנפרד.

  כלומר, אין די בכך שבני הזוג נישאו זה לזה, אלא יש להוכיח קיומו של דבר מה נוסף, מלבד עצם קיום הנישואין, ממנו ניתן להסיק על כוונה ליצור שיתוף כאמור.

  הסיבה העיקרית בגינה מקבלים בתי המשפט את טענת השיתוף הינה כאשר הוכח שבן הזוג השני, הטוען לשיתוף, ביצע גם הוא השקעות כספיות בנכס החיצוני, אשר השביחו אותו.

  יחד עם זאת, הדבר איננו מהווה תנאי הכרחי כדי להוכיח את כוונת השיתוף, וניתן להוכיחה גם באמצעים אחרים, כגון כאשר בן הזוג שירש את הנכסים יוצר לגביהם כל הבטחות במצגים אקטיביים, אשר בן הזוג השני יכול להסתמך עליהם כאילו נוצרה כוונת שיתוף לגביהם.

• חלוקה שיוויונית של החובות המשותפים: כלל זה קובע כי חובות שנצברו על ידי שני בני הזוג במהלך הנישואין לצורך מימון הצרכים השוטפים של התא המשפחתי כגון רכישות לבית המגורים, מזון וכדומה, יחולקו במועד גירושיהם בחלקים שווים ביניהם וזאת בלי קשר לשאלה על שם מי מהם נרשם החוב.

  לעומת זאת, חובות שלא נצברו לצורך מימון הצרכים הללו ולא ניתן לשייכם לצרכי חיי הנישואים, כגון חובות שנוצרו עקב מעשים בלתי חוקיים, הימורים, בגידות וכדומה, לא יכללו בחובות המשותפים וירבצו רק על כתפיו של בן הזוג שצבר אותם.

הסמכות לדון בעניין חלוקת הרכוש נתונה לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני.

בית הדין הרבני ידון בתביעה לחלוקת הרכוש במקרה ובו תביעה זו נכרכה כדין בתביעת הגירושין שהוגשה בפניו, ומבלי שבן הזוג השני הגיש תביעה כזו קודם לכן בפני בית המשפט לענייני משפחה, או במקרה ששני בני הזוג הסכימו כי בית הדין הרבני ידון גם בעניין חלוקת הרכוש.

שאלות? לחצו כאן לפניה וקבלת ייעוץ משפטי מהיר!