ביטול צו ירושה או צו קיום צוואה

(ב) תוקן או בוטל צו ירושה או צו קיום לפי הוראות סעיף קטן (א), יודיע על כך הרשם לעניני ירושה ברבים וליורשים על פי דין או לנהנים על פי הצוואה.

כלומר, בהתאם לסעיף 72 לחוק הירושה ניתן להגיש בקשה לביטול צו ירושה או צו קיום צוואה בשל טענות או עובדות חדשות שלא הובאו בפני רשם הירושה או בית המשפט שנתנו את הצו מלכתחילה.

בעניין זה יש לשים לב ולהבדיל היטב בין צו שיש לבטלו מאחר שנפלה בו טעות מהותית, לבין צו שיש לבטלו בשל טענות או עובדות חדשות. במקרה הראשון, ניתן לבטל את הצו באמצעות הגשת ערעור. רק במקרה השני ניתן לבטל את הצו באמצעות הגשת בקשה לפי סעיף 72 לחוק.

סעיף 72 קובע כי כל מעוניין בדבר רשאי להגיש בקשה כזו. הביטוי מעוניין בדבר הנו ביטוי רחב, אשר איננו מוגבל רק ליורש על פי דין או לזוכה מכוח צוואה, אלא כולל גם נושה של העיזבון ואף נושה של יורש של העיזבון.

על פי הפסיקה כאשר בית המשפט בוחן בקשה לפי סעיף 72 לחוק הירושה, עליו לבחון את קיומם של שלושת התנאים המצטברים הבאים:

• האם קיימת עובדה שלא הובאה בפני בית המשפט או הרשם טרם מתן הצו, או קיימת טענה שלא נטענה בפני בית המשפט בעת שנתן את הצו.
• האם במידה ואותה עובדה או טענה הייתה מובאת בפני בית המשפט, או הרשם, קודם מתן הצו, היה בה כדי לגרום לקבלת צו שונה מזה שניתן.
• האם ניתן היה להביא את הטענה הכלולה בבקשה לביטול או לתיקון הצו בפני בית המשפט קודם להגשת הבקשה לביטול הצו. שכן, מאחר ותיקון הצו מהווה חריג לכלל סופיות הדיון, אזי במידה והמבקש לא עשה כן בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, בדרך כלל ידחה בית המשפט את הבקשה. עם זאת, בית המשפט אינו חייב לעשות כן, ונתון לו שיקול דעת לקבל את הבקשה, וזאת גם אם היא לא הוגשה על ידי המבקש בהזדמנות הסבירה הראשונה. כך נקבע בהליך ע"א 601/88 רודה נ' שרייבר.

הפעלת שיקול הדעת השיפוטי לגבי הבקשה תיעשה בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.

במקרים בהם יוכח שלא הייתה הסתמכות או שינוי מצב לרעה של צדדים שלישיים, או שהנסיבות אינן מלמדות על שימוש לרעה בזכות, תוך פגיעה בסופיות הדיון וזאת לפי מבחני תום הלב והשיהוי, אזי בית המשפט יבחן את התקיימות תנאי סעיף 72(א) לחוק על דרך של פרשנות רחבה ומקלה. כך נקבע בהליך בש"א 1471/08 אשרף נ' האפוטרופוס הכללי.

כמו כן יש לתת את הדעת לנסיבות הבאות:

• מהותה, טיבה ומשקלה הלכאורי של העובדה או הטענה החדשה, למידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדה והטענה החדשות לפני בית המשפט.
• הסברו של המבקש לאיחור בהגשת הבקשה ומהי מידת הסבירות או אי הסבירות של הסבר זה.
• הקושי שהשיהוי עלול לגרום בבירור זכויותיהם המהותיות של הצדדים, והאם בעטיו של האיחור נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן.
• מידת חומרת הפגיעה בכל אחד מהצדדים עקב שינוי הצו המבוקש.

כך נקבע ע"י ביהמ"ש העליון בהליך ע"א 4440/91 טורנר נ' טורנר וכן במסגרת הליך ע"א 516/80 לשינסקי נ' הנאמן על נכסי החייב מנפרד לשינסקי.

דיון בבקשה לביטול צו ירושה לפי סעיף 72

במסגרת הליך תמ"ש 57918-06-15 ע.ח.פ. נ' ר.פ. נדונה בקשה לביטול צו ירושה אשר הוצא לבקשת בעלה של המנוחה. הצו חילק את עזבון המנוחה בין הבעל לבין הבת המשותפת לו ולמנוחה, וזאת בחלקים שווים ביניהם.

בית המשפט קבע על סמך הראיות שהובאו בפניו כי בעת פטירתה המנוחה הייתה פרודה מהבעל מזה 6 שנים. עוד נקבע כי הבעל נהג כלפי המנוחה באלימות, הן במהלך החיים המשותפים והן לאחר מכן.

הבעל זנח את המנוחה ובתם המשותפת לאחר פטירת בנם הבכור בדמי ימיו, וחי בזוגיות עם אישה אחרת, ממנה אף נולדו לו שלושה ילדים, שניים מהם עוד קודם לפטירת המנוחה.

ברם, עקב מצבה הנפשי הקשה של המנוחה לא היה בידיה ליזום הליך גירושין. בנוסף, לאחר פטירת המנוחה השתלט הבעל על דירתה, השכירה לצד ג' ונטל לעצמו את דמי השכירות, מבלי ששיתף בהם את הבת המשותפת לו ולמנוחה עד עצם היום הזה.

עוד נקבע שאין מחלוקת שהעובדות הללו לא היו ידועות לרשמת לענייני ירושה בעת שניתן צו הירושה, וכי הבאת העובדות הללו בפני הרשמת הייתה מובילה למתן צו ירושה שונה מזה שניתן. שכן לו היה ידוע עליהן אז, לא היה מקום לזכות את הבעל במחצית עיזבון המנוחה, בהיותו בן זוגה לכאורה של המנוחה, כפי שנקבע בצו הירושה.

בית המשפט קבע כי יש לפרש את המונח בן זוג בסעיפים 10–11 לחוק הירושה כמי שנשוי בקשר נישואין פורמלי, להבדיל מזוגיות מהותית כדוגמת ידועים בציבור, אשר עניינם הוסדר בסעיף 55 לחוק הירושה.

בנוסף, יש לבחון גם כיצד היה פוסק בית הדין הרבני תיאורטית, אילו הייתה סוגיית ההיזקקות לגט מובאת לדיון בפניו בחייו של אותו מוריש. כלומר, על בית המשפט הדן בסוגיית הירושה לבחון, על סמך הראיות שהובאו בפניו, האם היה בית הדין הרבני מחייב מתן גט לו נדון העניין בפניו עובר לפטירת המוריש.

בנסיבות אותו תיק, קבע בית הדין כי לו היה נדון העניין בפני בית הדין הרבני בעת הרלבנטית, היה זה מחייב את הבעל במתן גט למנוחה. שכן, הבעל נטש כאמור את המנוחה וקיים חיי זוגיות עם אחרת ממנה אף נולדו לו שני ילדים עוד בחיי המנוחה.

מצב דברים זה מקים עילה לחיוב ואף כפיית הבעל למתן גט, אילו היה נדון העניין בפני בית הדין הרבני בחיי המנוחה.

גם אם יטען שעובדות אלו אינן מקימות עילה לחיוב הבעל במתן גט, אזי עדיין יש מקום לראותו כמי שמחויב במתן גט לצרכי דיני הירושה, וזאת מכח עיקרון ההדדיות. שהרי במצב דברים הפוך, בו היה מוכח שאישה היא המקיימת זוגיות עם אחר, תחת בעלה ואף הביאה עמו ילדים לעולם, הייתה האישה אסורה על בעלה וחייבת בגט.

הדברים שלעיל אמורים שבעתיים לאור הכלל שלא יצא חוטא נשכר, וזאת לאור התנהגותו החמורה של הבעל כלפי המנוחה.

לאור כל האמור לעיל ביטל בית המשפט את צו הירושה בהתאם לסעיף 72 לחוק וקבע שתחתיו ינתן צו ירושה מתוקן לפיו בתה של המנוחה הנה היורשת היחידה של עיזבון המנוחה.

שאלות? לחצו כאן לפניה וקבלת ייעוץ משפטי מהיר!